לא לשפוך את התינוק עם המים

לפני 38 שנים החלטנו שר החוץ דאז משה דיין, ואני, לסגור את שגרירות ישראל בקוריאה-הדרומית, מסיבות תקציביות. זו הייתה טעות קשה, שכן קוריאה הפכה בינתיים למעצמה כלכלית וטכנולוגית - וכשישראל חיזרה על הפתחים בבירה סיאול, כדי לחדש את נציגותה הדיפלומטית, הקוריאנים לא מיהרו להיענות לבקשתה.

באחרונה הודיעה הממשלה, גם עכשיו מסיבות תקציביות, על סגירת מספר נציגויות דיפלומטיות וקונסולריות ברחבי תבל, וכמו אז, גם היום, שכרו של החיסכון הכספי עלול לצאת בהפסדו. ההחלטה נובעת ממדיניות הממשלה לערוך "קיצוץ רוחבי". כלומר, הפחתה של שיעור אחוז אחיד, בתקציבי כל המשרדים. אך בעוד שלגבי משרדים אחדים המינוס הפך לפלוס, הרי שלגבי משרד החוץ מדובר במיטת-סדום של ממש: פעילויות חיוניות בנושאי חוץ יקוצצו על-פי גודל המיטה התקציבית; וקשרים והישגים של עשרות שנים עלולים לרדת לטמיון.

בין הנציגויות שדינן להיסגר, נמצאת גם הקונסוליה במרסיי, העיר השלישית בגודלה בצרפת, שבה ובסביבתה מתגוררים קרוב למאה אלף יהודים. כפי שהזכירו לנו האירועים לפני שבועות אחדים, קהילה זאת נמצאת במצור, פיזית ופסיכולוגית כאחד; ואחת ממשענותיה החשובות היא הקונסוליה הישראלית. למען בטיחותם, ראש הקהילה המקומית קרא ליהודים להסיר את הכיפה מראשם, האם זה הרגע להסיר מהם גם את הנציגות הישראלית?

מדאיג עוד יותר הוא הצמצום המוצע בארה"ב, המדינה שבה נמצא הריכוז היהודי החשוב והגדול ביותר מחוץ לגבולות ישראל, קהילה שהקשר בינה לבין ישראל הוא אחד מאבני-היסוד בתמיכה האמריקנית בישראל. בניגוד לתחזיות העבר, הקהילה היהודית בארה"ב גדלה באופן מתמיד, והיא מונה היום קרוב לשבעה מיליון נפש, ששלושה-רבעים ממנה ביקרו בשנים האחרונות בישראל (לעומת כרבע לפני 25 שנים), וש-87% מקרבה סבורים שהקשר עם ישראל הוא גורם חשוב ואף מכריע בזהותם היהודית.

אמנם לא לעולם חוסן, ואכן קיימות גם מגמות שליליות בחלקים שונים של הציבור היהודי, ובפרט בדור הצעיר הנתון לתעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית בעיקר בקמפוסים האוניברסיטאיים, אך למרות זאת, וחרף הפעילות החתרנית של ארגונים כמו "ג'יי-סטארט", מחקר של "המכון ליהדות זמננו" שליד האוניברסיטה העברית, בראשות הפרופסור עוזי רבהון, מראה שכללית יש יציבות בזיקה של יהודי אמריקה לישראל, כולל בנושא הפלסטיני, ובעיקר בעניין אחדות ירושלים.

יש מי שסבורים שבמגזר הרפורמי יש חוסר נחת גובר מהיבטים שונים במדיניות הישראלית, אך חששות אלה כנראה מוגזמים, ואולי אף בכוונת מכוון. למציאות החיובית יחסית זו, יש יותר מגורם אחד, והנציגויות הישראליות הן מהחשובים ביניהם. אך כדי להבטיח שהמגמה החיובית תימשך ואף תתרחב, אסור לקפד את יכולת פעילותם של הנציגים הישראלים שמעורבים בחיי הקהילה, משתתפים באירועים השונים ומקיימים יחסי עבודה והסברה חיוניים עם מנהיגים מקומיים ואנשי משק מרכזיים, ואף מצליחים אם צריך, לגשר בין הקטבים האידיאולוגיים והפוליטיים בקהילותיהם.

בתחילה התכוונה הממשלה לסגור לא פחות משלוש קונסוליות כלליות, כולל זו שבסן-פרנסיסקו, המשרתת, בין היתר, את עמק הסיליקון.

אך כרגע נמצאת על הכוונת הקונסוליה בפילדלפיה, ערש החירות האמריקנית, החולשת על מדינת פנסילבניה ומדינות אחדות הסמוכות לה. מבחינה חשבונאית יבשה, אפשר היה אולי לטעון שההחלטה לסגור את הקונסוליה שם הייתה מוצדקת, לאור העובדה שפנסילבניה שולחת לקונגרס רק 18 חברי בית-הנבחרים, אולם שני הסנאטורים שלה הם מהקולות הבולטים ביותר למען ישראל בסנאט.

לא פחות חשובה היא העובדה שבפילדלפיה ובפריפריה שלה חיים כרבע מיליון יהודים, שרובם מצטיינים בפעילותם הנחושה והפרו-אקטיבית למען ישראל. האם כשנגזר הדין לגבי סגירת הקונסוליה בפילדלפיה נלקחו כל הנתונים האלה בחשבון? במקום לסגור צריך לחשוב להיפך.

בשל השינויים הדמוגרפיים שמתרחשים באמריקה והפריסה הגיאוגרפית המשתנה של יהודי ארה"ב, יש אפילו הצדקה מבחינת התועלת המדינית, הכלכלית והיהודית, לפתיחת קונסוליות נוספות באזורים כגון המדינות שבחבל הרי הרוקי; לרבות מינוי של קונסולי כבוד, במקומות שלא משתלמת פתיחת קונסוליה תקנית מלאה, כפי שעושים השווייצרים לדוגמה.

חיסכון בתקציבים הוא אכן דבר רצוי, אך, כמו תמיד, במקום הלא נכון הוא עלול להיגמר בשפיכת התינוק עם מי האמבטיה.

הכותב כיהן כשגריר ישראל בארה"ב