בעל קרקע שהופקעה ממנו לפני 33 שנה יקבל פיצוי כספי

33 שנה לאחר שהרשויות הפקיעו חלקת מגורים לצורך הקמת כביש גישה במבשרת ציון, קבע בית המשפט העליון כי בעל הקרקע יהיה זכאי לפיצוי כספי בגין ההפקעה. זאת - למרות שלא הצליח להוכיח כי הובטחה לו קרקע חלופית על-ידי הרשויות, כפי שטען.

בית המשפט העליון קבע כי הרשויות יפצו את בעל הקרקע בגין ההפקעה, לאחר שנוצרה אצלו "ציפייה סובייקטיבית סבירה כתוצאה מהתנהלות רשויות", על אף שמעולם לא קיבל התחייבות רשמית לכך.

תחילת הפרשה ב-1979, עם החלטת רשות מקרקעי ישראל על שינוי ייעודה של חלקת מגורים בתחום המועצה המקומית מבשרת ציון לטובת סלילת כביש גישה לשכונה. על-מנת שישמש חלק מכביש הגישה, סיפחה רמ"י 625 מ"ר מהקרקע אשר הייתה בבעלות דוד כרמלי; ויתרת החלקה, ששטחה 300 מ"ר, נותרה למגורים.

בשנת 1983 הפקיעה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה את אותו שטח החלקה שיועד בתוכנית לכביש הגישה, והעבירה אותו לקניין המועצה המקומית מבשרת ציון. ואולם עד היום לא נעשה כל שימוש בחלק שהופקע, וכרמלי עשה בו שימוש כבשלו.

כרמלי הגיש ב-2012 עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבה טען כי הוא זכאי להירשם כבעל הזכויות בשטח שאותו הפקיעה רמ"י, לאחר שלא עשתה בו כל שימוש. עוד טען כרמלי כי בהקשר זה הוא נסמך על הבטחה שלטונית שניתנה לו מגורמים מטעם רמ"י, בהם מכתבו של מהנדס התוכנית של החברה המבצעת ומנהלת מחלקת החוזים ברמ"י, אשר יזמו את השינוי בתוכנית. נוסף על כך הוא טען כי קיימת לו זכות על הקרקע מכוח אחזקתו בחלקה במשך השנים.

בית המשפט דחה את העתירה ופסק כי לא מצא ראיות המבססות את טענותיו של כרמלי לזכויות שניתנו לו בקרקע שנותרה. כרמלי ערער לעליון, ובאמצעות עורכי הדין מוטי בניאן וליאור וייס ממשרד זיסמן, אהרוני, גייר ושות' טען כי "זעקת ההגינות" מחייבת את התערבות בית המשפט.

לטענתו, המכתב שקיבל ממהנדס התוכנית של החברה הקבלנית המבצעת בעבור רמ"י מקיים את כל המרכיבים של הבטחה שלטונית מחייבת, וזאת גם אם מדובר בהבטחה שניתנה בחוסר סמכות.

עוד טען כרמלי כי החלטת המחוזי פגעה בקניינו פגיעה כפולה, שכן רמ"י יוצאת נשכרת פעם אחת משקיבלה דמי היוון בגין כלל שטחה של החלקה שהופקעה, וזאת כשכרמלי מחזיק בשליש ממנה; ופעם שנייה - מאחר שהמגרש כיום שווה הרבה יותר לעומת התקופה שקדמה להפקעה, בזכות השקעתו הרבה בשטח.

רמ"י טענה כי החלטת המחוזי היא "התוצאה האפשרית היחידה" בנסיבות העניין, והוסיפה כי הוועדה המקומית היא זו שהפקיעה את השטח, ועל כן היא הגורם החב לו פיצוי כספי ולא בזכות לקרקע חלופית. לפיכך, טענה רמ"י, "הטענה בדבר התחייבות רמ"י לפצות את המערער בקרקע חלופית נעדרת כל היגיון".

השופט אליקים רובינשטיין קיבל את הערעור וקבע כי "בהתנהלות הכוללת של הרשויות, לרבות רמ"י, יש להצדיק למצער ציפייה סובייקטיבית סבירה של המערער. הגם שאין בציפייה זו לעלות כדי הבטחה שלטונית מחייבת, יש בה להשקפתי ליצור את חובתן של כלל הרשויות לנהוג באורח ראוי והוגן כלפי הפרט, ומכוחה ניתן להעמיד סעד של פיצויים למערער על אשר ניטל ממנו".

השופט קבע כי כרמלי אמנם לא יירשם כבעל זכות במגרש, אך התיק יוחזר למחוזי לדון בפיצוי שלו הוא זכאי מהוועדה המקומית מטה יהודה, המועצה המקומית מבשרת ציון והוועדה המרחבית הראל לצד רמ"י.