הרומן הלא רומנטי

1. השמצתם. תדרכתם. לכלכתם. נהניתם? יופי. הגיע הזמן להפסיק. הרומן הלא רומנטי בין קרנית פלוג למשה כחלון הולך ונדמה כעקיצת יתוש - היא יכולה להיות קטנה ומעצבנת לדקה, אבל הגירודים (שלה) והשפשופים (שלו) הופכים אותה למורסה עמוקה, מדממת ומזוהמת. אף צד אינו צדיק גדול; אף צד אינו לגמרי צודק. השמרנות, הפחדים, התודעה (הקומוניסטית משהו?) שעליהם צמחה פלוג בבנק ישראל מזיקים בדיוק כמו ריצת האמוק והספינים הרגשיים מבית מרכז הליכוד והאינטרסים הפוליטיים הבוערים שלו. רק שבדרך, במאבק נוסח הסרט "קרמר נגד קרמר", הכלכלה המאיטה ניזוקה, אמון הציבור נסדק עוד יותר, נפגעת עצמאות בנק ישראל, "נערי האוצר" בדמות אנשי אגף תקציבים הכמו-לוחמניים נראים ציניים יותר ויותר, ומעמדם של הממשלה ושל ראש הממשלה - שחוגג את "ישחקנו נא הנערים בפנינו" ולא קורא אותם לסדר - ברפיון.

2. פעמיים באחרונה הצליחו כחלון ושות' לחשמל, במכוון, את קצות העצבים החשופים בסביבתה הצמודה של פלוג. פעם ראשונה באמצע שבוע שעבר, בהודעת "שר האוצר וסגנו הפיצו 'להערות הציבור' את תזכיר החוק להקמת רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון", שלוותה בעומס מילים יפות כמו "הבטחת יציבותם וניהולם התקין של הגופים המפוקחים, על מנת לקיים את התחייבויותיהם ללקוחותיהם, קידום התחרות... עידוד חדשנות טכנולוגית ועסקית...". לכאורה, אין שום בעיה. "שר האוצר וסגנו", יצחק כהן מש"ס, החליטו לעשות סדר חדש במשרדם, ואפילו מוכנים לפגוע בסמכויות השליטה שלהם דהיום על האגף לשוק ההון הביטוח והחיסכון. כל זה כדי להעניק לעמישראל עוד קצת בלה בלה בלה. כששאלו את כהן אם קיבל הסכמה של בנק ישראל, הוא ענה: הם בהחלט תומכים בהקמת רשות עצמאית. נחמד, נכון, אבל לא אמיתי. הרי זה לא העסק של בנק ישראל אם זה אגף או רשות באוצר, ולא צריך לשאול את הנגידה אם היא מסכימה. הבעיה היא שמה שמתכנן כחלון זה לא רק להפוך את האגף לרשות, אלא להפוך אותו למפקח גם על חברות כרטיסי האשראי שיופרדו מהבנקים וגם על כל חברות אשראי שקמו ועוד יקומו (המכונים "נאווים"). רק שהנגידה פלוג דורשת שהפיקוח על חב רות כרטיסי האשראי יישאר אצלה בממלכה וגם הפיקוח על חברות האשראי, מרגע שיגיעו להיקף משמעותי של 2.5 מיליארד שקל, יהיה אצלה. אגו? צבירת כוח? איגוד מקצועי? לא משנה, העיקר שהוויכוח הזה טרם מוצה, הוא בשיאו, אבל כחלון אץ רץ לקבוע עובדות בשטח ולפרסם תזכיר חוק.

3. האירוע השני, גם הוא התרחש לפני שבוע: הוגשה הצעת חוק חדשה, ביוזמה של "לובי 99" (לוביסטים למען הציבור), לחייב את המפקח על הבנקים בתקופת צינון של שלוש שנים, לעומת תקופת הצינון המקובלת היום של שנה, לכל הבכירים בשירות הציבורי. ההצעה הזאת מחריגה אך ורק את המפקח/ת (ולא את תפקיד מנכ"ל האוצר, למשל, שהיום ממלא שי באב"ד, או את תפקיד הממונה על התקציבים שממלא היום אמיר לוי). בראש ההצעה חתום ח"כ יואב קיש מהליכוד, אבל מספר שתיים שלו הוא לא אחר מח"כ אלי כהן. הרפורמטור הפעיל, יור ועדת הרפורמות בכנסת, מבכירי מפלגת כולנו של כחלון. האם כהן היה חותם בלי לשאול את כחלון? אולי כן. אבל קשה להאמין.

4. האירועים האלה משדרים מסר אחד, ממשה לקרנית: אם את מתנגדת לי, אני כבר אראה לך מה זה. היזהרי לך!

5. כחלון זקוק למשהו שיוציא אותו מהמצב שהוא מצוי בו. הדיור, כתר בחירתו, למרות השקעה עצומה שלו ושל אביגדור יצחקי, נותר במחיריו הגבוהים - זינוק מטורף של 8% בשנה - והציבור לא מאמין ורץ לקנות ולקחת משכנתאות. הסוף לא נראה לעין. הבטחת המחץ מהשבוע על הורדה דרמטית במחירי המזון באמצעות ביטול מועצות הייצור החקלאיות ושינוי סדרי מפא"י בסבסוד החקלאים במקום החקלאות התקבלה בחצי חיוך עקום: נראה אותו... אחרי שנכנע ללובי הביטחון וסידר תוספת מיליארדים ותנאי פרישה משופרים, נראה אותו חזק ועומד מול הלובי החקלאי...בכלל, המתנות השבועיות ("החברתיות") שהוא מחלק לציבור, בהזדמנות הנדירה והחד-פעמית שנפלה עליו עם הכנסות מדינה ברמות שלא היו פה מעולם ("אלוהים אוהב אותו", מחייכים מקורביו) - מתברר שהן פוגעות, באופן די תמוה, במעמדו הציבורי.

כחלון וסיעת כולנו שלו הולכים ונחתכים בסקרים. הכוח שלו, המנדטים של כולנו, עוברים לשר האוצר הקודם, יאיר לפיד. נראה שבין שתי המפלגות הללו מתקיימים יחסים של "כלים שלובים". מזה לזה ומההוא להוא. זה לא נאמני הליכוד או שרופי העבודה. אלה הקולות שלא סובלים לא את אלה ולא את אלה, ונאלצים להתגלגל בין כוכבון אחד למטאוריט אחר.

6. לעומת זאת, אגדה מקומית מספרת שבאיזושהי בדיקה, סוג של סקר דעת קהל שהכין לעצמו בנק הפועלים לקראת הופעתו (התוקפנית) בשימוע מול ועדת שטרום, נמצא שרמת האמון הציבורי הגבוהה ביותר במערכת הכלכלית נתונה דווקא לנגידה, קרנית פלוג. אפשר שדווקא ההתנהלות היבשה משהו שלה מעניקה לה סוג של תדמית אמינה, וזה למרות שכל הציבור מדבר על הכרח בשינוי ההתנהלות הפיננסית הבנקאית בישראל, בעיקר מול משקי בית ועסקים קטנים, עם מרווחים מצומצמים ועמלות לא הזויות.

7. לעניין מהפכת הפיקוח. העובדות מדברות בעד עצמן: מרווחי האשראי בישראל גדולים מדי, הריבית שהבנקים גובים מלקוחות קמעונאים מופקרת מדי, עלות ההחזקה של הבנקים כבדה מדי, התחרות לא קיימת ורמת האשראי למשקי בית נמוכה ביחס למדינות OECD. אין ספק שכחלון צודק בדרישה לפתוח לתחרות את פעילות מתן האשראי לציבור הרחב. אבל גם אין ספק לגבי הפחדים המוצדקים של הנגידה. זיכרון קשה: ועדת בכר. ההמלצות והחקיקה היו אמורות לפתוח עידן חדש של תחרות וציבוריות. החוק עבר, ההצלחה ברורה: כמעט מחצית האשראי הניתן היום, עשר שנים אחרי, הוא מגופים מוסדיים. אבל גם הכישלון ברור: דמי הניהול ואופן הניהול של הגופים המוסדיים חותכים באכזריות את החסכונות של הציבור. מה קרה? להמלצות ועדת בכר היה נספח: הממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון יגבש רגולציה תואמת לגופים המוסדיים, המנהלים כספי ציבור. בפיקוח על שוק ההון ישב אז ידין ענתבי. הוא הופתע לראות שהבנקים כולם מכרו מהר מאוד, הרבה יותר מהר מכפי שהניחו אז (הבנקאים דיברו על 4-5 שנים אבל מכרו ב-3-4 חודשים), את קרנות הנאמנות ואת קופות הגמל שלהם. כך קרה שהמפקח אז וגם אלה שבאו אחריו (עד שהגיעה דורית סלינגר) לא יישמו תנאי ם רגולטוריים הולמים וציבוריים. כך קרה שהמוסדיים פצחו להם בקריירה חדשה בתוך ניצול שטח ההפקר הרגולטורי ומעכו את ציבור החוסכים לטווח ארוך (את ענתבי אפשר למצוא היום כראש החטיבה הפיננסית בבנק הפועלים).

8. אז מה רצינו לומר? רצינו לומר שגם בפיקוח על הבנקים וגם בפיקוח על שוק ההון ישבו אמנם אנשים משובחים, אבל גם כאלה שהפוטנציאל שבהם התנפץ, נכנסו בגדול וסיימו בזעיר. אז אי אפשר תמיד לסמוך לא על זה ולא על זה. ובעיקר רצינו לומר שזהירות, הדרגתיות, צעד קדימה ובדיקה, מתינות ואורך רוח הם מחויבי המציאות. שבין ההתלהבות והריצה של כחלון לפחדנות וההססנות של פלוג יש מרחב גדול ראוי לשימוש. בשביל זה צריך שנים. את שניהם. וכמו שאמר כאן אתמול מאיר חת: תתחילו ממה שאתם מסכימים עליו: א. תוציאו את חברות כרטיסי האשראי משני הבנקים הגדולים; ב. תאיצו את החקיקה ואת היישום של חוק נתוני אשראי; ג. תוציאו מהבנקים את הבעלות על ש.ב.א, המסלקה המאוחדת של כרטיסי האשראי. כשתסיימו עם זה, אם עוד תהיו מי שאתם היום, נדבר הלאה.