יש מסעדות, מעט מאוד, שאני מוכן לחזור אליהן שוב ושוב. תרשו לי לפסוח לרגע על החשודים הקבועים שלי, שהם בכלל לא מסעדות - הברים של מתי (המקלל) ועזרא (בר-בוניה), ולדבר בכל זאת על מסעדות "אמיתיות". לא סתם אמיתיות. מסעדות גורמה. כן, בדיוק מהסוג שבעצם איני מחבב. לא בגלל האוכל שהוא בדרך-כלל מצוין, אלא מפני שמסעדות גורמה נוטות לייצר אווירה שאינה מאפשרת, נגיד, להרים ברכיים ולהניח אותן על קצה השולחן. או לגעות בצחוק.
כשאני מנסה לחשוב על מסעדות כאלה שכיף לי לחזור אליהן למרות "מכובדותן", עולות במוחי רק שתיים - פרונטו ושילה. אולי גם ברטי, אבל היא קצת פחות מעונבת. 4 שנים חלפו מאז כתבתי כאן על שילה. כתבתי אז ששילה מצליחה עדיין להיות רוקנרול, למרות הכתרים שנקשרו לראשה והמכובדות שמביאות ההצלחה והמעמד. נדמה לי שכבר אז עיגלתי קצת פינות, ונתתי לשרון כהן, בעל הבית והשף, ליהנות קצת מתהילת העבר בתחילת דרכה של המסעדה, אז הייתה הרבה יותר בר אפלולי עם אוכל מרתק.
אלא שמאז חלפו כאמור 4 שנים, ואחרי 10 שנות פעילות עושה רושם שה"מסעדנות" השתלטה כליל על אווירת החופש הפראית קמעה ששררה כאן בימים עברו. כי לפחות בשבת בצהריים שילה היא לגמרי מסעדת גורמה מכובדת, מעומלנת ומגוהצת למשעי. אז כן, אני יודע, זה כאילו לא הוגן לשפוט אווירה במשמרת הכי משפחתית שיש, ועדיין, אחרי מספיק שנים בעסק, אני מסוגל לתרגם את מה שראיתי גם לגרסה הלילית הכאילו חשוכה יותר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
