טראמפ או לא טראמפ

עונת הבחירות המקדימות לנשיאות בארה"ב היא כידוע ארוכה להחריד. היא נמתחת לאורך שנה וחצי ויותר של מערכת בחירות. ההצבעה עצמה אורכת 4 חודשים ויותר.

תיאורטית, ההכרעה בשתי המפלגות יכולה להידחות עד הרגע האחרון. מדוע לא, הרי המדינה הגדולה ביותר בארה"ב, קליפורניה, תצביע רק בשבעה ביוני; באותו היום תצביע ניו-ג'רזי; ניו-יורק ופנסילווניה יצביעו רק באמצע אפריל. לדמוקרט אין סיכוי לנצח בבחירות הכלליות בלי 4 המדינות האלה.

למעשה, ולהדהים, שום מועמד לנשיאות לא היה זקוק לקליפורניה מאז 1972, כדי להשלים את ניצחונו במקדימות. עניין נדיר מאוד הוא שהמאבק על המועמדות אינו מוכרע בשבועות הראשונים של ההתמודדות. אין זה מפני שאחד הטוענים מצליח להשיג רוב מוחלט של הצירים לוועידת המפלגה בשלב כה מוקדם. זה לא אפשרי מבחינה אריתמטית.

ההכרעה היא ביטוי של ציפיות; וציפיות מפרנסות את מטות-הבחירות, פשוטו כמשמעו. כאשר משתרר הרושם, שהאוויר יוצא ממפרשיו של מועמד, תורמים חדלים לתרום, ואו-אז האוויר באמת יוצא.

הכסף המשפחתי והכסף של הקזינו

הקשר בין הציפיות לבין התרומות יכול להיות בעל תוצאות מיידיות, אם הפיננסים של מסע הבחירות תלויים על בלימה, ואם מועמד זקוק לתנופה מיידית כדי להוסיף ולצוף על פני המים. הקשר יכול להיות בעל מנגנון השהיה, אם מועמד הצליח לאסוף הרבה מאוד כסף מלכתחילה. והקשר יכול להיות מושהה או מושעה, אם למועמד יש מקורות מימון חלופיים.

הנה דוגמאות: ג'ב בוש, לשעבר מושל פלורידה, ויורש העצר של השושלת, היה מסוגל להישאר במירוץ על אף סימנים ברורים של יציאת האוויר, מפני שרשת התורמים הנדיבים של משפחת בוש ריפדה את מסלול התרסקותו. היה לג'ב בוש די כסף, כדי להוסיף ולהתנהל לאטו בדרך אל שום מקום. אבל האכזבה הניצחת במקדימות של דרום קרוליינה בשבת שעברה שיכנעה אותו לוותר על יומרותיו.

במקדימות של 2012, ניוט גינגריץ', לשעבר יושב ראש בית הנבחרים, הצליח להאריך את מסע הבחירות שלו הרבה מעבר לתוחלת החיים הטבעית של מועמדותו. את נסיוב החיים הזריקו תרומות מסיביות של שלדון אדלסון. הן אמנם לא הגיעו במישרים לידי גינגריץ', אלא סיבסדו מסע בחירות "עצמאי" לטובתו. אבל הן היו תחליף מצוין לתרומות ישירות. זה לא יקרה הפעם. אדלסון ואשתו אינם מעוניינים עוד לסבסד מלחמת אזרחים בתוך המפלגה הרפובליקאית. הם מתכוונים, לעומת זאת, לצקת מיליוני דולרים אל המערכה הסופית "נגד השמאל" בבחירות הכלליות.

15 יום במארס

בלי הכסף של משפחת בוש, ובלי התרומות של בני הזוג אדלסון, ההכרעה במפלגה הרפובליקאית ממשמשת ובאה. כמעט אין ספק, שהיא תתחוור במרוצת החודש הבא, אולי אפילו בתוך 3 שבועות. ב-15 הימים הראשונים של מארס יהיו בחירות מקדימות במדינות חיוניות לחלוטין, שבלעדיהן אין למועמד רפובליקאי חיים: טקסס, ג'ורג'יה, פלורידה, צפון קרוליינה, אוהיו, ועוד שורה של מדינות קצת יותר קטנות.

במדינות האלה תועמד במבחן קריטי התיאוריה על בלימת דונלד טראמפ. הוא אסף לפנות בוקר (שעון ישראל) ניצחון שלישי רצוף. הפעם נפלה בחיקו מדינת נוואדה. טראמפ קיבל אחוז גבוה יותר של הקולות (46%) משני יריביו העיקריים גם יחד.

אם התפלגות הקולות תעמוד בעינה, נוואדה מספקת חדשות טובות במיוחד לטראמפ: לא זו בלבד שהוא ניצח, אלא שאחוז התמיכה בו הפעם גבוה בהרבה מאחוזיו הקודמים. לכאורה, נוואדה מראה שהוא פרץ את "תקרת התמיכה".

נוואדה נתנה לו 46%

התיאוריה הרווחת על בלימת טראמפ מיוסדת על ההנחה, שהתמיכה בו מוגבלת לשליש הקולות. כל זמן ששני השלישים הנותרים מתחלקים בין 4 מועמדים, ידו של טראמפ על העליונה. אבל אם המירוץ יצטמק ל-3 מועמדים - נניח, טראמפ, מרקו רוביו וטד קרוז - טראמפ יפסיד. ואם המירוץ יהיה בין שניים בלבד - נניח טראמפ ורוביו - טראמפ יוכה שוק על ירך.

התיאוריה כרוכה בהנחה, שתומכיהם של מועמדים נושרים יצטרפו אוטומטית אל מתנגדי טראמפ. סקרים אחרונים מעמידים את ההנחה הזו בספק. אחד מהם, שנעשה בשביל השבועון 'איקונומיסט', מעניק 46% לטראמפ בקרב משולש נגד רוביו (28%) וקרוז (26%). כיוצא בזה, על פי סקר חדש, התמיכה בטראמפ במדינת מסצ'וסטס, צפון-מזרח ארה"ב, שבה יהיו בחירות בשבוע הבא, עומדת על 50%. נוואדה העניקה 46% לטראמפ, 23% לרוביו, 20% לקרוז (עוד שניים צנחו, כל אחד, מתחת ל-6%).

לשון אחר, בלימת טראמפ מחייבת תזוזה מהירה ודרמטית. פתח המילוט של הממסד הרפובליקאי קטן ומוגבל בזמן.

"הנשיא טראמפ"

הואיל ואין כמעט ספק שחמשת הרפובליקאים של נוואדה יוסיפו להיאבק במקדימות של אחד במארס ('יום שלישי הגדול', 11 מדינות דרומיות), הסבירות של ניצחון טראמפ גדלה והולכת.

אם טראמפ עדיין יוביל במוצאי הסיבוב של 15 במארס, הכולל מדינות חשובות במערב התיכון (אוהיו ומישיגן), נוסחה מעשית של בלימה תאבד את רוב סבירותה.

זו מחשבה קשה מנשוא בשביל הרבה רפובליקאים, אבל המהומי הסכמה והסכנה מתחילים להישמע ממקומות פחות צפויים. למשל ראש הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים העמיד השבוע את סיכויי טראמפ לזכות במועמדות המפלגה על "יותר מ-50%". שורה של חברי קונגרס התחילו לדבר בגלוי, בפעם הראשונה, על היתרונות שיצמחו משיתוף הפעולה המקווה ביניהם לבין "הנשיא טראמפ".

מסות של לא-גומרים-את-החודש

אין עוד מנוס מלהודות, שהמפלגה הרפובליקאית לובשת צורה חדשה, המפקיעה את כלי החיזוי הנורמליים מידיהם של מפענחי הפוליטיקה. הגיעו נא בנפשכם: מפלגה שבה ההון הגדול, בייחוד זה של וול סטריט, נתן את הטון כמעט ללא הפסקה זה מאה שנה ויותר, עומדת עכשו בסימן פלישת ליגיונות של צווארון כחול ומסות של לא-גומרים-את-החודש. הם לא היו נמצאים שם אלמלא נכנס לשם טראמפ. רובם לא יהיו שם בלעדיו.

מה רוצה מפלגה פוליטית? בדרך כלל היא רוצה לנצח, אם כי לפעמים מותר לה לשאול את עצמה בשביל מה.

רונלד רייגן, שרפובליקאים אוהבים להתרפק על זיכרונו, היה במידה רבה כלי ריק. פופולריות אישית יוצאת דופן הנחילה לו ניצחונות, אבל רעיונותיהם של אחרים מילאו את הכלי. זאת אומרת, הגרעין הקשה של המפלגה השתמש ברייגן. זה יהיה הרבה יותר קשה תחת הנשיא טראמפ. הוא לא יהיה כלי בידי איש.

האם שווה לפנות את דרכו אל מועמדות המפלגה, ולקוות לטוב; או שצריך לתקוע מקלות בגלגליו ויהי מה, כדי למנוע טראמפיזציה של המפלגה לאורך ימים? חתיכת דילמה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny