ברצלונה לא חיכתה לי, הפעם

לא נסעתי לתערוכת המובייל בברצלונה השנה. לא הגעתי לנתב"ג ביום ראשון מוקדם בבוקר, בעיניים טרוטות ועם תחושת הדז'ה-וו שכבר עשינו את זה כל כך הרבה פעמים עד שלא ברור האם חלפה לה עוד שנה או שמא עדיין אנחנו בדרכנו לברצלונה של שנה שעברה או זו של 2010 ואולי בכלל אנחנו ב 2007 והאייפון רק החודש יצא לאוויר העולם והבלקברי עדיין מתחרה עם נוקיה על תואר האליפות בבירת קטלוניה?

לא עמדתי בתור בדרך למטוס, בדרך לתערוכת המובייל בברצלונה. לא פגשתי שם, בתור למטוס, את שרון ואת גיא ואת רמי ודרור ודני ויורם והלל וליאורה ומוישי ואברמי ויעל, ולא חייכנו זה לזה בעייפות ואמרנו בפליאה "מה גם את/אתה פה, לא נמאס לך? עוד פעם לתערוכה הזו? לא הבטחת שנה שעברה שזו הפעם האחרונה?" ולא צחקנו ואמרנו שבטח כבר יהיה קשה לנו להבדיל בין מה שהיה לבין מה שיהיה, ולא אמרנו לעצמנו בקול רם שאת כל מה שיקרה בברצלונה אפשר לקרוא באינטרנט בנחת ובשקט בבית ובשביל זה לא צריך לנסוע עד לשם. כלומר, הם בטח אמרו את זה לעצמם בשרוול בדרך למטוס בזמן שאני ישנתי עדיין, ברוב רשלנותי המקצועית.

לא צעדתי למטוס בדרך לברצלונה מוקדם בבוקר ביום ראשון ולא נופפתי בשמחה לאלון ולשחר ודורון ורינה ועירית וירון ולעוד שלושים וארבעה יזמים מוכשרים שפגשתי בשבועיים האחרונים ושאני לא זכרתי איך קוראים להם אבל כן זכרתי שיש להם משהו שרק בשבילו שווה כל הנסיעה לברצלונה, שם הם עומדים להכריז על הדבר הגדול הבא, שהם המציאו ושהעולם כולו מחכה לו מבלי לדעת זאת, עדיין.

לא לחצתי ידיים

ולא לחצתי אין סוף ידיים על המטוס ולא קבעתי ארוחת ערב של טאפאס או קפה או פגישה קצרה בביתן של וואווי עם כמה עשרות ישראלים שנוסעים לברצלונה כדי להיפגש זה עם זו שם, בעיר המקסימה הזו, במקום לבזבז על זה זמן בארצנו הקטנה. ולא האזנתי במהלך הטיסה לשיחות של גיקים גאונים שנערכים היערכות אחרונה בהחלט לפגישה עם משקיע ישראלי שיבוא לבקר אותם בתערוכה, בביתן שלהם, וידבר איתם שם על תחזית המכירות שלהם לשנת 2018. וגם לא קיללתי את עצמי בשקט כשלא שמעתי קבוצה של חמישה משקיעים מקושרים היטב שהכרטיסים למשחק של ברצלונה נגד ארסנל מחכים להם כבר בשדה התעופה וזה נכון שהמשחק בכלל בלונדון אבל למי אכפת והם יכולים להרשות לעצמם להפסיד 24 שעות בתערוכה כי ממילא ההכרזות הגדולות יקרו ביום שני והטיסה חזרה לארץ היא בחמישי בלילה ומי בכלל רוצה להיות בתערוכת המובייל יותר מהמינימום ההכרחי.

ולא נחתתי ביום ראשון בברצלונה המקסימה. ולא הלכתי בפעם המי יודע כמה לרמבלס ולשוק ולא הסתובבתי בסמטאות העיר העתיקה וגם לא צילמתי שוב את הפסל של קולומבוס המשקיף על הנמל הישן. ואחר כך לא רצתי למלון לענות על עשרות האימיילים שהצטברו מהבוקר ולא יצאתי להיפגש עם אורי ואהוד וארז ויוסי וזוהר לארוחת ערב במקום החדש שרק מביני עניין מקומיים מכירים ולא פגשנו שם את כל מי שטס איתנו לברצלונה בבוקר כי גם הם מביני עניין.

וביום שני בבוקר לא השכמתי קום לשיחת ועידה עם יזם שחיכה להצעת השקעה שלנו בתל אביב. ולא מיהרתי משם כדי להספיק להגיע בזמן, ביחד עם עוד שלושת אלפים משכימי קום להרצאות הפתיחה בוועידה הצמודה לתערוכה. ולא פגשתי בתור המקפיא את אופיר ואלי וארה'לה וברק ולא התלוננו ביחד על זה שאיך איך איך לעזאזל לא קיימנו את ההבטחה משנה שעברה להפסיק להגיע לכאן בכל פעם מחדש. ולא רצתי לביתן הענק של סמסונג כדי להצטלם עם ה-S7 החדיש ולא העליתי את התמונה לפייסבוק עם פוסט מתחכם שתוהה מה כבר חדש במכשיר הזה ובעצם אין הצדקה לשדרג, בטח שלא אם אתה משתמש אייפון ותיק. ולא צפיתי בגאווה בצחי מציג את החזון שלו למה שיקרה בעולם הטכנולוגיה בעוד ארבע שנים. ולא ישבתי עם עוד אלפי אנשים ועיניי מכוסות במכשירי מציאות מדומה, ולא החמצתי ביחד עם כל הקהל הגדול את כניסתו של מלך העולם צוקרברג ממש לאותו אולם בשעה שכולנו בהינו במציאות הדמיונית שהוצמדה למצחנו. ולא כתבתי פוסט נרגש ולא ציינתי שגם אני הייתי במרחק נגיעה מצוקרברג ולא כתבתי שגם לי הוא בעצם לא חידש דבר אבל בכל זאת יש משהו מרגש בלהקשיב ולצפות בו ממרחק נגיעה כמעט.

לא נדחקתי לאירוע

ובערב לא נדחקתי עם עוד כמה מאות ישראלים שלא הוזמנו לכנס הקרנות הישראליות, שבנדיבותן הרבה נותנות חסות מדי שנה לאירוע נוצץ ומרשים וסגור למוזמנים בלבד. ולא עמדתי שם בתור ללחוץ ידיים לג'ף ולג'ון ולרוברט ולנציג של ענקית התקשורת ולשותפה המפורסמת בקרן האמריקאית הידועה. ומכנס הקרנות בו לא התחבקתי עם כל הישראלים שלא היו איתי ביום ראשון על הטיסה ושלא יהיו איתי על הטיסה חזרה, לא הלכתי למפגש אינטימי מצומצם ויוקרתי עם הסמנכ"ל הבכיר של יצרנית הסמארטפונים האימתנית ששיתף - אוף גם רקורד - את מפת הדרכים הסודית של החברה שלו עם שבעים ושמונה נציגי ההיי-טק הישראלי שאיכשהו שמעו על הפגישה הסודית איתו. ולא שתיתי יין עם כולם ולא התלוננתי ביחד איתם על הצפיפות ועל זה שאין חדש ועל המחירים ועל הרעש ועל זה ששוב יש יריבות ותחרות בין שני גופים ישראלים שהקימו שני ביתנים שונים ונפרדים בתערוכה ולא חייכתי ואמרתי "מה לעשות, כאלה אנחנו, אבל אולי זה טוב, כי התחרות היא טובה ומעלה את הרמה ובכלל איזו עוד מדינה שולחת כל כך הרבה נציגים לתערוכה הגדולה בעולם המובייל. חוץ מארצות הברית ואולי קנדה. וסין, והודו וצרפת. וגרמניה. ואנגליה. ועוד כמה מדינות. אבל אנ חנו הכי חדשניים והכי מקוריים, כך לא אמרתי לעצמי.

ובימים הקרובים לא אעמוד בתורים האינסופיים לכוס קפה או לפיצה לא טעימה במסדרונות התערוכה. ולא אתרשם מאין סוף טכנולוגיות הרחפנים שכבשו את עולם המובייל ולא אתפעל אל ממכשירים חדישים והדגמות מדליקות של מציאות מדומה, משחקים מתוחכמים ואפליקציות חדשות שיהפכו את חיינו למקושרים יותר ואולי אפילו גם נוחים יותר. ולא אפגוש במקרה, ככה סתם, תוך שיטוט במסדרונות התערוכה, את דיויד ואת יאיר ואת אורן ודורון והילה וקרן ואפרת וגם לא את סקוט ולא את יניב. וביום חמישי לא אעמוד בתור בשדה התעופה ולא אביט בפליאה בכל הישראלים שלא פגשתי כבר השבוע יותר מפעם אחת ולא אציין לעצמי שוב את התופעה המופלאה הזו, שאיכשהו כולנו טסים לברצלונה כדי להיפגש שם עם עצמנו, בכל פעם מחדש.

וביום ראשון הבא לא אופיע במשרד בחיוך מתייסר שאומר "תראו, ברור לכם שכבר ממש, אבל ממש, נמאס לי לנסוע לברצלונה בכל שנה, וגם לא היה מי יודע כמה, וגם החידושים כבר לא כל כך מהפכניים, אבל בכל זאת אני שמח שהקרבתי את עצמי ונסעתי, כי חשוב להרגיש את הדברים מקרוב וחוץ מזה כולם היו שם אז טוב שראו גם אותי שם וגם היתה לי הזדמנות סוף סוף להיפגש עם הסמנכ"ל הבכיר ההוא שכבר שנה אני רודף אחריו ולכן היה שווה הכל והנה הבאתי שוקולדים למשרד למרות שאת הכל אפשר כבר לקנות בארץ", כי בעצם לא הייתי שם, בתערוכת המובייל בברצלונה, השנה. ואולי כן אסע לשם בשנה הבאה. או שלא.