השבת השחורה של ברני סנדרס

מוטב להיזהר, תמיד מוטב להיזהר, אבל אתמול בערב (שבת) נראה בעליל שברני סנדרס לא יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. הדרך עדיין ארוכה, וקופתו עדיין גדושה מזומנים מתורמים קטנים ונלהבים. הוא עדיין מסוגל לנצח פה ושם, ולהגיע אל ועידת המפלגה ביולי עם רמקול רב-עוצמה ועם מאות צירים נאמנים וקולניים. יתר על כן, עצם נוכחותו תוסיף להזכיר לדמוקרטים וללא-דמוקרטים עד כמה אין הם רוחשים חיבה להילארי קלינטון ואינם נותנים בה אמון.

אבל מאתמול בערב קשה לראות כיצד סנדרס יוכל למנוע את ניצחון קלינטון. זה עניין אריתמטי פשוט. כדי לנצח הוא זקוק לא סתם לקולות בוחרים, אלא לצירים לוועידה. כדי לזכות בהם הוא צריך לנצח במדינות עתירות-צירים. כמעט כל העתירות בימים הבאים נמצאות בדרום ארה"ב. עכשיו ברור למדי, שאין לו נוסחה לפיצוח הקופה בדרום.

בשבת הצביעה דרום קרוליינה במקדימות הדמוקרטיות (היא הצביעה במקדימות הרפובליקאיות, לטובת דונלד טראמפ, שבוע אחד קודם). היא גדולה במידה ניכרת מן השלוש שקדמו לה במרוצת החודש. יש בה גם הריכוז הגדול ביותר באמריקה של מצביעים שחורים. 60% מן הדמוקרטים שם הם שחורים. הם העדיפו את קלינטון בשיעורים עצומים. בזכותם היא קיבלה כמעט שלושה רבעים של הקולות. בין שחורים בני 65 ומעלה, שיעור התמיכה בה הגיע עד 96%.

אל השלגים הלבנים

ברני סנדרס לא חיכה אפילו לתוצאות. התעורר הרושם, שהוא נמלט מדרום קרוליינה. למרבה הנוחיות, הוא ישב במטוס בשעה שהקלפיות נסגרו, וסקרי היציאה הוכרזו. הוא היה בדרך למדינת מינסוטה, בצפון המערב התיכון, בארץ שבה לא רק השלגים לבנים, אלא גם המצביעים.

הוא ניסה להשתמט אפילו מלהזכיר את התוצאות. רק בנאום נוסף הוא הואיל להודות ש"לפעמים מנצחים, ולפעמים מפסידים". זה נכון, אבל לפעמים מפסידים מאוד, ולפעמים מפסידים קצת. הוא הפסיד מאוד, והתקשורת שהפיחה בו רוח חיים (ואולי גם משאלת-לב) מיהרה להודיע שהתחדשה תנופתה הבלתי-נמנעת של קלינטון.

מי כהילארי קלינטון מחוסנת יותר מפני תחזיות על ניצחונה "הבלתי-נמנע". היא שמעה תחזיות כאלה, גם סמכה עליהן, עוד ב-2007, כאשר הסקרים העניקו לה יתרון של 40% על פני ברק אובמה, אפילו בין השחורים. ב-2008, אובמה עבר לעמדת יתרון חד משמעית בזכות דרום קרוליינה. אז, זו הייתה גלולה מרה במיוחד בשביל הקליטונים, שברית רבת שנים הייתה כרותה להם עם הממסד הפוליטי השחור במדינה הדרומית הזו. עכשיו, עריקי 2008 חזרו אל הקלינטונים.

המבנה הדמוגרפי של דרום קרוליינה מזכיר את זה של שורת מדינות דרומיות אחרות העומדות להצביע מחרתיים במה שמכונה "יום שלישי הגדול". במוצאי היום הזה יתברר אם אפקט דרום קרוליינה נשא את קלינטון אל עמדת היתרון הבלתי מעורער.

המסקנות שהפרשנים מסיקים מדרום קרוליינה הן אולי קצת מרחיקות לכת. סוף סוף, לדמוקרטים אין סיכוי סביר לנצח בה, או ברוב המדינות הדרומיות הדומות לה, בבחירות הכלליות בנובמבר. אלה מדינות עם רוב לבן שמרני, שפנה נגד הדמוקרטים בימי המאבק על שיווי זכויות האזרח של השחורים, לפני 50 שנה ויותר. מדוע אפוא צריך להינתן להן משקל כה כבד בבחירת מועמד המפלגה לנשיאות?

זה כמובן עניין נפרד. יש להן משקל, וזהו זה. מארבעת הנשיאים הדמוקרטיים האחרונים (אובמה, ביל קלינטון, ג'ימי קרטר ולינדון ג'ונסון), שלושה באו מן הדרום. ואף כי הדרומיות נהרו ימינה, שתיים מהן, וירג'יניה ופלורידה, תמכו פעמיים באובמה בבחירות הכלליות, והבטיחו את ניצחונו.

ברני בכלל לא התכוון

אתמול בערב ניתן סימן, שאולי סנדרס עצמו מקווה לנחיתה רכה על פני האדמה לאחר מסעו התיאטרלי בין כוכבים. כאשר הציג את מועמדותו לנשיאות, איש לא חשב שהפוליטיקאי בן ה-74 ממדינה צפון-מזרחית זערורית, הטוען בגלוי לתווית "סוציאליסט", מקווה ברצינות לנצח במקדימות, שלא לדבר על הכלליות.

הוא עשה מה שעשו רבים לפניו: הוא רצה להתייצב בפני הרמקול הענקי של מערכת הבחירות, כדי להעלות עניינים על הפרק, שרוב הפוליטיקאים באמריקה ממעטים לעסוק בהם: צדק חברתי, רעת ההון הגדול בפוליטיקה, והעדפותיו לטובת גירסה שמאלית של בדלנות במדיניות חוץ.

חולשותיה המבהילות של קלינטון העניקו לו תיקו מרשים באייווה. החולשות ההן, לצד הקירבה הגיאוגרפית של סנדרס (מייצג את מדינת ורמונט השכנה), העניקו לו ניצחון עצום בניו המפשייר. אבל הסיכוי היחיד לסנדרס, כפי שמאשרים האסטרטגים שלו, נבע מסדרה מהירה של נוקאאוטים. אילו ניצח באייווה, ואילו ניצח בנוואדה, ואילו היטיב יותר בדרום קרוליינה, אז אולי אולי.

עכשיו סנדרס חוזר אל הרמקול הגדול, ומשתמש בו כדי לשכנע אמריקאים שסוציאליזם אינה מלה גסה. בזה אגב הוא כבר נחל הצלחה לא מבוטלת, לטוב ולרע.

תמונה דוהה מ-1963

אין מנוס משאלה אחת של סקרנות, אולי של היתממות: הכיצד זה מועמד כסנדרס, המדבר בגלוי על חלוקת המשאבים, על הלאמת הרפואה הציבורית לטובת ביטוח מלא ועל פירוק הבנקים הגדולים אינו מצליח לכוון אל דעתם של מצביעים שחורים? חלקם של העניים, המקופחים, הלא-מבוטחים בין השחורים גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה הכללית. בקיצור, מדוע השחורים אינם מעדיפים אותו לטובת האינטרסים החומריים שלהם?

התשובה המהירה היא, שהם אינם מכירים אותו. הוא בא מפאתי הצפון, הוא מעולם לא התערב בקהלם (כל כך מעולם לא, עד שמטה הבחירות שלו היה צריך למצוא תמונה דוהה מ-1963, המראה אותו באיזו תהלוכה לטובת זכויות האזרח בברוקלין מכורתו).

זה כמובן נכון, לפחות במקצת. הוא גם יהודי, לפחות במובן הזה שהוריו היו יהודים, והוא נראה יהודי, ואקצנט ברוקליני מזמזם באנגלית שלו. יהודיותו אינה מקילה עליו, לא מפני שגל אנטישמי גדול מתרגש ובא, אלא מפני שאי-נוחות ציינה בחצי המאה האחרונה את היחסים בין שחורים ליהודים. אפילו יהודים ליברליים, תומכים נלהבים של זכויות האזרח, נחשדו על התנשאות ופטרוניות.

כמעט מצחיק לכלול את סנדרס בקהל הזה. התעניינותו ביהדותו הייתה מאז ומעולם מינימלית. בשבוע שעבר הוא נשאל על יהדותו, כנראה בפעם הראשונה, בערב של שאלות-ותשובות עם סטודנטים. הוא העניק את התשובה המביכה הבאה: "כמובן, היותי יהודי חשובה לי מאוד, מאוד. אני גאה מאוד במורשתי. ומה שעולה בחוזקה בזיכרוני הוא זה שגדלתי כילד בברוקלין, והייתי רואה אנשים עם מספרים על אמות ידיהם, אלה שבאו ממחנות הריכוז, כאשר מטורף כהיטלר עולה לשלטון - 50 מיליון בני אדם מתו במלחמת העולם השנייה. כך שאני גאה מאוד, מאוד להיות יהודי וגאה במורשתי".

ללמדך, בעצם, עד כמה סנדרס אינו מוכן לברודוויי של הפוליטיקה האמריקאית. הוא שייך לקברט קטן בסימטא נידחת, ולשם הוא חוזר, אל חדר צפוף ומעושן, עם מעריצים מושבעים, המכירים את כל המערכונים, אבל מוסיפים לצחוק.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny