המדריך לחטיפת מפלגה

הבחירות לנשיאות בארצות הברית היו לפארסה. הספק נמחה פחות או יותר ביום ב' השבוע, כאשר מרקו רוביו לגלג במשתמע מאוד על גודל אבר מינו של דונלד טראמפ.

רוביו, להזכירכם, הוא המועמד המוסכם של הממסד הרפובליקאי, הרוצה "להציל את השמרנות", זאת אומרת, את הימין הרעיוני המהוגן, מידי הפרחח הפופוליסטי גס-הרוח. עכשיו, המועמד המהוגן והמועמד הלא-מהוגן מסכימים, שגסות רוח וניבול פה הם המפתחות לבית הלבן.

נסיקת טראמפ היא כה דרמטית, עד שאין זו הגזמה לדבר על תזוזות טקטוניות במערכת המפלגתית. המערכת הזו לא השתנתה זה 160 שנה. מאז 1856, המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקאית נאבקות על השלטון. כשלעצמן, שתי המפלגות האלה עברו שינויים ניכרים. בהיוולדה, הרפובליקאית הייתה מפלגת הרפורמות הנועזת, המתנגדת לעבדות; הדמוקרטית הייתה מפלגת הסטטוס-קוו. בפרוס המאה ה-20, ובייחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הדמוקרטים נעשו מפלגת הרפורמות, והרפובליקאים היו למפלגת הסטטוס-קוו.

כל זמן שאמריקה הייתה מאוהבת בסטטוס-קוו, הרפובליקאים נהנו ממעמד מפלגת השלטון הטבעית. הם ניצחו ללא קושי ב-12 השנה בואך השפל הגדול של שנות ה-30. או-אז, הדמוקרטים, כמעט בעל כורחם, נעשו מפלגת התיקונים הגדולים. הם העניקו לאמריקה ביטוח סוציאלי ("ביטוח לאומי"), ולימים גם ביטוח רפואי לקשישים ולמעוטי יכולת. הם אפילו אסרו "מלחמה על העוני". בדיוק מאה שנה לאחר מלחמת האזרחים, הם כפו שוויון זכויות לשחורים הר כגיגית על מדינות הדרום הסרבניות. הדרומיות לא סלחו, וערקו אל הרפובליקאים.

ימינה, שמאלה וקצת מרכז

עד אותו הזמן, הרפובליקאים היו מפלגה מתונה של בעלי הון ושל סוחרים זעירים, שבסיס הכוח שלה היה בערים הקטנות והבינוניות של המערב התיכון. הדמוקרטים הסתמכו על ברית של מיעוטים אתניים ודתיים, בייחוד בערים הגדולות של הצפון, וכמובן על התמיכה האוטומטית של הדרום.

עריקת הדרום הזיזה את הרפובליקאים ימינה ואת הדמוקרטים שמאלה. נוספה גם הטראומה הדורית של מלחמת וייטנאם, שהתרחשה תחת נשיאים דמוקרטיים. המפלגה הדמוקרטית הסתחררה והתפרקה לגורמיה. מועמדה לנשיאות ב-1972 היה כה רדיקלי עד שהובס ב-49 מ-50 מדינות הברית, אף כי מולו התייצב המועמד הפחות-אטרקטיבי של כל הזמנים, ריצ*רד ניקסון.

ניקסון גילה את כוחו של "הרוב השקט", מעמד בינוני ובינוני-נמוך, לבן כמובן, של מה שקוראים "אמריקה האמצעית". הרוב ההוא נחרד מפני השינויים החברתיים הפתאומיים. הוא השליך את עצמו אל חיקו של רונלד רייגן בשנות ה-80. בתוך 20 שנה, הרפובליקאים הפכו למפלגת ימין רדיקלית.

הדמוקרטים היו קרובים לאובדן עשתונות. הם צפו בחוסר אונים בהתמוססות הברית ההיסטורית שלהם. "האתניים" (קתולים אירים, פולנים ואיטלקים בערי התעשייה הגדולות) חצו את הקווים, והוכרזו "הדמוקרטים של רייגן". בבחירות של 1984, בעיצומה של התאוששות כלכלית, הדמוקרטים מינו מועמד לנשיאות מן הגווארדיה הוותיקה שלהם, וולטר מונדייל, שהצליח להפסיד ב-49 מ-50 המדינות.

הדמוקרטים המוכים פנו אל "המרכז" ומצאו שם את ביל קלינטון. הרפובליקאים הוסיפו להאמין שהם מצאו את עתידם בימין הקשוח של רייגן, עם התנגדות ל"ממשלה הגדולה", תמיכה בקיצוץ מסים ומדיניות חוץ היפראקטיבית.

הגברים הלבנים לא הספיקו

ב-2004, כאשר ג'ורג' בוש הבן חזר ונבחר לנשיא, הדמוקרטים כמעט אמרו נואש לנוכח חוסר יכולתם לדבר אל לבה של "אמריקה האמצעית", שבעל לצון אחד כינה Jesusland, ארץ ישו. ללמדכם עד כמה הנחות יסוד הן יסודיות פחות ממה שנדמה, באו ניצחונותיו של ברק אובמה ב-2008 וב-2012, בייחוד זה האחרון. הרפובליקאים נוצחו מפני שהדמוגרפיה השתנתה. לרייגן הספיק רוב מסיבי של גברים לבנים - אבל ב-2012, אותו הרוב עצמו לא הספיק למיט רומני.

האתגר הגדול של הרפובליקאים ערב עונת הבחירות הזו היה להבקיע את חומת אובמה. הם קיוו לעשות כן באמצעות בחירת מועמד, שיוסיף להישבע אמונים לערכים שמרניים, אבל יקסום גם למיעוטים אתניים. ג'ב בוש ומרקו רוביו התאימו למשבצת הזו. אבל אז קרה להם דונלד טראמפ.

טראמפ אינו מושך את המפלגה ימינה, או למטה, יהיה כיוון רעיונותיו אשר יהיה. הוא מושך אותה החוצה. היא אינה יכולה להוסיף ולהתקיים במקום שבו הוא עומד. הוא ניצל את התהליך האלקטורלי כדי להעביר אותה על דתה ולהוציא אותה מדעתה. לאחר החוויה המכוננת הזו היא תתקשה לחזור אל מקומה הטבעי, מפני שספק אם יש עוד מקום כזה.

חוטפים מפלגה

מנהיג המפלגה בסנאט הכריז בתחילת השבוע, שאם טראמפ יהיה המועמד, הסנאטורים של המפלגה יצטרכו להתייצב נגדו בגלוי. משימתם תהיה לשכנע את הבוחר, שרוב רפובליקאי בסנאט חשוב כמשקל נגד לנשיאות הילרי קלינטון. לשון אחר, המסר הרפובליקאי יהיה, במשתמע, הצביעו בעד הילרי לבית הלבן. מדהים, הלוא כן.

הרפובליקאים של היום שרויים בפאניקה קיומית. אין להם מושג לאן לפנות. בשום בית ספר לא לימדו אותם פרק בהלכות טראמפ. כאשר יסתיים הסיוט הזה, ואני סמוך ובטוח שהוא יסתיים, יהיה עליהם לשאול את עצמם איך למנוע את חטיפת מפלגתם בעתיד. זו שאלה שגם דמוקרטים יצטרכו לשאול, לאחר שדמגוג סוציאליסטי זקן משולי אמריקה התקרב לתפוס את מושכותיהם.

האם התהליך הדמוקרטי הוא קצת יותר מדי דמוקרטי? ייחרב ביתו של זה המציג את השאלה. אבל לאחר שייחרב, אולי ננסה להשיב עליה ברצינות.