3 סטארט-אפיסטים בענף שלא התפתח 500 שנה - וזו התוצאה

היזמים גדי רושין, אור גרבש ויאיר ספיר שברו את הראש איך להתעשר מהמטבע הווירטואלי, הביטקוין, כאשר העולם הריאלי החליט לדפוק על דלתם. זה קרה כאשר גדי עמד לצד אביו דני רושין, מוותיקי סחר הטקסטיל בארץ, במטבחון שחלק משרד הסטארט-אפ שלהם עם חברת הסחר של האב. גדי סיפר לאביו כיצד עובדת הטכנולוגיה שמאפשרת לסחור בביטקוין בצורה מאובטחת, ללא שיש איזה גוף מרכזי שמפקח עליו.

אביו המתרשם אמר בתגובה משהו כמו, "זה נשמע ממש מתאים לפתור את אחת הבעיות המטרידות והיקרות ביותר בעולם הסחר הבינלאומי - שטר המטען". הבן השיב, "אתה יודע מה? נבדוק את זה". והנה, כך נולד לו מוצר - וויב (wave). מאז רושין ושותפיו שינו כיוון, ובמקום לפתח זירות מסחר אלקטרוניות, הם נפגשים עם חברות הספנות הגדולות בעולם ועם בנקים שמלווים סחר בינלאומי, דנים בקונטיינרים מלאים טישירטים מסין ובמכליות עמוסות נפט החוצות אוקיינוסים.

מסיבות שנרחיב עליהן בהמשך, בעוד העולם דוהר קדימה בחדשנותו, הסחר הבינלאומי נשאר במובן מסוים כפי שהיה ב-500 השנים האחרונות. מסמכי המקור, ובראשם שטר המטען, חייבים לעבור פיזית, באמצעות דואר ושליחים, ממקום למקום, מהספינה ליצואן, וממנו לבנקים - של הקונה ושל המוכר - ומשם למכס ולקונה וכן הלאה. ההוצאות הישירות על חברות השילוח הן כמה עשרות מיליארדי דולרים בשנה, אבל בסיכום הכולל - ימי העבודה האבודים, ימי המכירה האבודים, הסחורות ש"נתקעות" בנמל כי הגיעו לפני הניירת שלהן וכדומה - מגיעות על-פי הערכות שונות בתעשייה גם לסכומים דמיוניים של בין 100 מיליארד לחצי טריליון דולרים בשנה.

על כן, כאשר רושין, גרבש וספיר נטשו בחוסר חשק את משחקי העושר של הביטקוין לטובת העניין הלכאורה משעמם הזה של שטר מטען, הם זכו לרוח גבית לא צפויה בעוצמתה. בנק ברקליס, שאירח אותם באקסלרטור שלו בניו יורק במחצית השנייה של 2015, ציין את וויב כאחת התקוות הגדולות של המאיץ. דריק ווייט, מי שהיה אז ראש חטיבת העיצוב והדיגיטל בבנק, תיאר אותו כגיים צ'יינג'ר - פיתוח שיש בו פוטנציאל לטרוף את כללי המשחק בתחום. ואילו קן בלום, מי שניהל למעלה מעשור את ענקית הספנות אינטרה, הוא אחד המשקיעים ויועץ צמוד לשלושת היזמים.