"אני אבוא איתך", מפתיע אותי אלי בן זקן.
בן זקן, היינן המהולל - בעליו של יקב קסטל שעליו סיפרתי לא פעם במדור היין, מי שהיה במשך שנים רבות מסעדן נחשב בירושלים - לא משחק אותה סנוב. לא זו בלבד שאינו בוחל בחומוס עממי, אלא שמדבריו עולה שכבר אכל כמה וכמה פעמים במסעדה הוותיקה בתחנת הדלק של נווה אילן, מאז העתיק את היקב שלו ליד השמונה הסמוכה.
לא משנה כמה פעמים היית ב"אלביס", ואני למשל אכלתי כאן אין-ספור פעמים, ההלם הוא תמיד מושלם. במיוחד אם לא היית כאן יותר מ-25 שנה, בהערכה זהירה. וזאת אף שבעצם, שום דבר לא השתנה. אותה התפאורה, גם אם לא ממש דומייה. במבט בוחן אני מבין שהמקום שופץ. אלא שהשיפוץ הזה, עד כמה שהבנתי משגת, בסך הכול ניקה ושחזר אותו מקום עצמו.
איני זוכר כבר אם גם בגלגול הקודם היו כאן "בוטים" אדומים, אותם "תאי אכילה" מרופדים באדום זועק בסגנון הדיינר האמריקאי הקלאסי. ואם לא היו, טוב שהם כאן. מעבר להם, ולניקיון הבוהק השורר כאן כרגע (ואולי גם אז היה? לך תזכור), הכול כפי שהיה. מאות, ואולי אלפי, תמונות של מלך הרוק'נ'רול המנוח (ואולי ה"לא מנוח", אם להאמין לחלק מאוהדיו השרופים) ולצידם ציורי קיר וציורי תקרה וכמובן, פסלים בשלל גדלים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
