קלינטון בלתי-נמנעת, טראמפ כמעט / הבחירות בארה"ב - ניתוח

אולי הפרדוקס המעניין ביותר של הבחירות בארה"ב מציץ אלינו היום מסקר דעת קהל מקיף של רשת סי.אן.אן. שני המועמדים המובילים במפלגותיהם, ללא עוררים, הם דונלד טראמפ והילארי קלינטון. אבל הם גם שני המועמדים הבלתי-אהודים ביותר, כאשר משתתפי הסקר מתבקשים לדרג את הטוענים לנשיאות בטבלת החיבה.

הילארי קלינטון זוכה ב-55% של חוסר חיבה (unfavorability), וטראמפ - ב-60%. אבל בעוד שטראמפ אינו מנסה לעורר חיבה, וכל מהותו הפוליטית היא הקנטה, עלבון ודחיקה אל הקיר, קלינטון להוטה להיאהב. היא מעלה חרס בידה. מה זה בדיוק? האם זו הרתיעה התרבותית-חברתית רבת השנים מפני אשה חזקה ומצליחה? האם זו תוצאה אובייקטיבית של פגמי אופי, המעוררים אי-אמון? נראה ששני המרכיבים האלה משמשים בערבוביה.

יהיה חוסר החיבה אשר יהיה, הילארי קלינטון הפכה הבוקר למועמדת הבלתי-נמנעת של מפלגתה לנשיאות. הפעם היא באמת בלתי-נמנעת, אין זה רק רושם או הערכה, זו עובדה חשבונית פשוטה, לאחר ניצחון עצום ממדים כמעט בכל המדינות שערכו אתמול בחירות מקדימות לנשיאות. הפסדיה היחידים נרשמו במדינות עם תהליך חלקי של בחירות (מה שמכנים "אסיפות", או caucuses), ובמדינת הבית הקטנטנה והלא-חשובה כשלעצמה של ברני סנדרס, יריבה השמאלי.

מאמץ מעורר כבוד

סנדרס הוכה בהפרשים גדולים מאוד בכל מדינות הדרום, שעמדו במרכז "יום שלישי הגדול". הוא נכשל לחלוטין בניסיון להגיע אל לבם של המצביעים השחורים, בערך חצי המצביעים הדמוקרטיים. הוא ימשיך את מסע הבחירות שלו, מפני שהצליח לאסוף סכומים מרשימים מאוד מתורמים קטנים, 42 מיליון דולר בפברואר בלבד. אבל זה לא יהיה עוד מאמץ רציני לנצח. תחת זאת זה יהיה מאמץ מעורר כבוד לעשות נפשות לדעותיו.

אל נא נקל ראש במאמץ כזה. בחירות בארה"ב נוטות יותר מדי להיות ספורט תחרותי במקום הזדמנות לליבון רעיונות. זו תוצאה בלתי-נמנעת של הגיון "המנצח לוקח הכול". בניגוד למשטרים פרלמנטריים, המפסיד בבחירות לנשיאות אינו הופך למנהיג האופוזיציה. בדרך כלל הוא נעלם וגם נאלם. אבל הפעם יש לסנדרס סיכוי של ממש להיות מנהיג-למעשה של אופוזיציה שמאלית, בוודאי לנשיא רפובליקאי, אבל אפילו לנשיאה קלינטון, כי תיבחר.

הסקר החדש של סי.אן.אן מחזק את הרושם, שסיכוייה הטובים ביותר להיבחר מותנים בניצחון של טראמפ במפלגה הרפובליקאית. לא זו בלבד שטראמפ מעורר איבה אישית, אלא שמועמדותו כמעט ללא ספק תפלג את השורות. אין זה מן הנמנע שהיא תניב מועמדות עצמאית, או אולי מועמדויות אחדות, משורות המפלגה ומחוצה לה.

דולק - או כבה והולך

טעות תהיה לקבל הנחות כאלה באופן אקסיומטי. בסיס התמיכה בטראמפ מתרחב והולך, הן על פי הסקרים והן על פי תוצאות ההצבעה. ראו למשל את הסקר המצוטט למעלה של סי.אן.אן. הוא מראה, כי התמיכה בטראמפ בתוך מפלגתו עומדת עכשיו על 49%, יותר משיעור התמיכה בכל ארבעת המועמדים האחרים גם יחד. יש לו יתרון של 33% על פני המועמד הדולק אחריו, אם "דולק" הוא הפועל הראוי. אולי "כבה והולך" ראוי יותר.

הצלחותיו של טראמפ אתמול בסדרה של מדינות דרומיות ובשתי מדינות צפון-מזרחיות רומזות על שינוי פרופיל של תומך טראמפ ממוצע. עד אתמול רווחה ההנחה, שתומכי טראמפ הם המפסידים הגדולים של כלכלת ארה"ב בדור האחרון: חסרי תואר אקדמי, בעלי צווארון כחול, עובדים בשכר מינימום בענף השירותים. לא עוד. טראמפ מנצח גם בין מצליחים, או מצליחים יחסית. ידו הייתה על העליונה אתמול בחמש מדינות, ששיעור האבטלה בהן נמוך במקצת, או נמוך בהרבה, מן הממוצע הארצי.

הוא חוזר וטוען בימים האחרונים, שהוא הרחיב את מעגל התומכים במפלגה. הטענה הזו מתאשרת משיעורי ההצבעה במקדימות הרפובליקאיות. בעוד שהשיעור פוחת אצל הדמוקרטים, בהשוואה עם 2012 ועם 2008, אצל הרפובליקאים הוא גדל. סקרי יציאה מן הקלפיות בשורה של מדינות הראו, כי מצביעי טראמפ לא היו שייכים למפלגה לפניו, ואולי יפנו לה עורף אם טראמפ לא יהיה מועמדה.

מרעומי ההגעה אל הקלפי

כל תהליך בחירות בארה"ב מותנה בהצלחת המפלגות להביא את מצביעיהן אל הקלפי. שיעור ההשתתפות הממוצע בבחירות בארה"ב נופל בהרבה מזה של רוב הדמוקרטיות המערביות. אין זה מספיק שבעלי זכות הצבעה תומכים במועמד, הם צריכים לא פעם סיבה רגשית לטרוח להצביע.

ב-40 השנה האחרונות הרפובליקאים טענו את מרעומי ההגעה אל הקלפי על פצצות פוליטיות כמו הפלות מלאכותיות, תפילות במקומות ציבור, התנגדות לזכויות הומוסקסואלים. אבל הפעם הם זקוקים למשהו נוסף, או משהו אחר. טראמפ הוא בוודאי אחר.

עובדה מעניינת, המנסרת בחלל זה זמן מה, ומתאשרת בתוקף רב בסקרי היציאה של אתמול, היא הקיטוב הרעיוני הגובר. כל אחת משתי המפלגות נוטה יותר ויותר אל אגפיה הרדיקליים. גובר בקפיצות ניכרות שיעור הרפובליקאים המתארים את עצמם "שמרנים" ושיעור הדמוקרטים המתארים את עצמם "ליברלים". שיעור ה"מתונים" מצטמק והולך. זה הסבר חשוב להצלחותיו של טראמפ ולהשגיו היחסיים של ברני סנדרס.

עצמאים בחוץ

אין זאת אומרת שחלקם של "מתונים" בכלל האוכלוסייה פוחת בהתאם. הם פשוט חדלים להגדיר את עצמם מפלגתית, ומעדיפים את התווית "עצמאי". בארה"ב, הזכות לבחור אינה אוטומטית. היא מותנית בהרשמה מבעוד מועד. טופסי ההרשמה מצריכים מילוי של הגדרה פוליטית, כדי לאפשר לנרשמים להשתתף במקדימות של מפלגותיהם.

אחוז העצמאים עומד בסימן עלייה. בחלק מן המדינות, עצמאים רשאים להצביע במקדימות של אחת המפלגות, על פי העדפתם. אבל שורה ארוכה של מדינות אינן מרשות דילוגים כאלה.

למרבה החשיבות, אנחנו נכנסים עכשיו אל שלב שבו מדינות לא-גמישות עומדות להצביע. אצל הרפובליקאים, יגדל בהכרח חלקם של אלה הנאמנים לעקרונות שמרניים. יהיה מעניין לראות באיזו מידה תושפע התמיכה בטראמפ.

כך או כך, טראמפ דוהר קדימה, אולי באין מפריע - אבל הוא עדיין לא הנחית את הנוקאאוט. טד קרוז, הסנאטור האולטרה-שמרני מטקסס ניצח במדינת הבית שלו, ועדיין יש חמצן בריאותיו; ומרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה, חביב הממסד של מפלגתו, ממתין בחיל ורעדה למקדימות במדינת הבית שלו, ב-15 במארס.

אם יש סיכוי לעצור את טראמפ - ואולי אין עוד - המכשול יצטרך לקרום עור וגידים בשבועיים הבאים. אחר כך, המבול.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny