כשליצמן משחק שח-מט

איך אפשר לנצח, למרות שהמהלך שהובלתם נכשל? אם קוראים לכם בימים אלה יעקב ליצמן, זה אפשרי לחלוטין. לכל הפחות, זה אפשרי כשעל הפרק עומדת אחת הסוגיות הרגישות והשנויות במחלוקת: החזרת מרכיב התרופות שמצילות או מאריכות חיים אל הביטוחים המשלימים של קופות החולים.

זה שבועות ארוכים ששר הבריאות משחק בעניין הזה שח-מט מול אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר, ונראה כי בכל תוצאה שתהיה ליצמן יסמן לעצמו ניצחון. הוא ינצח אם האוצר ייכנע לדרישתו ויסכים להכנסת התרופות אל הביטוח המשלים, והוא ינצח גם אם האוצר יעמוד בסירובו אך בתמורה יסכים לתוספת של 600-700 מיליון שקל בשנה לסל התרופות הממלכתי - זאת לעומת תוספת של כ-300 מיליון שקל כפי שניתנה בכל אחת מהשנים האחרונות. גם באוצר מבינים שהם נמצאים במלכוד. אחת הטענות של אנשי המשרד, למשל, היא שהכנסת התרופות לביטוח המשלים תביא להפחתת הלחץ הציבורי על המדינה להגדיל את הסל הממלכתי. ממתי האוצר מעוניין בלחץ ציבורי שהמשמעות שלו תוספת תקציבים? זה לא רק מלכוד, זו ההגדרה המילונית לאירוניה.

ובכל זאת, אגף התקציבים של היום הוא לא אגף התקציבים של פעם. אנשיו הרבה פחות קפיטליסטים וציניים מהתדמית שדבקה בהם. אם בעבר הם היו הראשונים לחבל בחוק ביטוח בריאות ממלכתי על ידי ביטול "המס המקביל" (הכסף שנצבע מהפרשות המעסיקים לביטוח הלאומי ישירות לתקציב הבריאות) ובאמצעות השקת הביטוחים המשלימים והתמיכה בשירותי רפואה פרטיים (שר"פ), כיום הם הראשונים להתנגד. לא כי הם הפכו לחלוטין את עורם ולא משום שהם באמת חוששים עד כדי כך מפני הגדלת אי השוויון, אלא בגלל החשש להגדלת ההוצאה הלאומית לבריאות. כך או אחרת, באוצר מקדשים כיום את החוק הממלכתי והסוציאלי של ישראל ומתרחקים כמו מאש מהמודל האמריקאי - סיבוב פרסה ביחס לגישה שרווחה במשרד בשנות התשעים.

את כל זה ליצמן כמובן יודע. הוא מכיר את משרד האוצר כמו את כף היד שלו, וזוכר היטב את הרגע המכונן בשנת 2007, אז הוא הסכים כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת לתמוך במהלך של האוצר להוצאת התרופות מהביטוחים המשלימים. האוצר פתח אז את הכיס והזרים תמורת המהלך יותר ממיליארד שקל בתוך שלוש שנים. מאז התוספת התמתנה מעט והיא עומדת על 300 מיליון שקל בשנה, אבל בשורה התחתונה אין יותר תרופות מצילות חיים של ממש שלא נמצאות כיום בסל הממלכתי. כלפי חוץ, ליצמן טוען עתה כי שגה כשהסכים אז למהלך. כי התוספת הלכה ונשחקה, כי התקציב לעולם לא יצליח להדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית של שוק התרופות ולא פחות חשוב - את הגידול העקבי והדרמטי במחיר שלהן. אבל ליצמן הוא גם פרגמטי ויודע שכמעט לכל דבר יש מחיר: אם האוצר יסכים לתוספת של 600-700 מיליון שקל בשנה לסל התרופות ולטווח ארוך של 5-10 שנים, יהיה זה מחיר משתלם במיוחד. לא רק כדי לראות ב"הפסד" ניצחון אישי, אלא בעיקר משום שהתוצאה הזו תהיה הטובה ביותר לציבור.

פתח למיקוח

ליצמן מבין שהוא מותח את החבל בעניין הזה עד הקצה. לא משום שזו לא סוגיה חשובה מספיק בשביל "לסחוט" את האוצר, אלא משום שהוא כבר עשה את זה רק לפני חודשים אחדים כשדרש מאות מיליוני שקלים מעבר לסיכומים על תקציב משרד הבריאות תמורת הסכמתו להחלת "חוק הצינון" על הרופאים - חוק הקובע כי רופא לא יורשה לטפל באופן פרטי באדם שבו פגש קודם לכן במרפאה ציבורית, אלא אם עברה לפחות חצי שנה מאז. אז הוא מתנגח בפקידי האוצר, נושא נאומים נרגשים ונרגזים, אבל בסוף משאיר פתח למיקוח בלי לשרוף מדי את הגשרים לקראת הדיונים על התקציב הבא.

על דבר אחד אי אפשר להתווכח: אף שסל התרופות של ישראל נחשב אחד העשירים בעולם וכולל את כל התרופות שמצילות חיים על בסיס הוכחה קלינית של ממש, כל זה לא יכול להישאר לאורך זמן אם התוספת התקציבית לסל תמשיך להישחק - זאת לאור הגידול הטבעי והזדקנות האוכלוסייה, התפתחות שוק התרופות וההתייקרות שלו. ללא גידול משמעותי ורב-שנתי בתקציב הסל, ומאידך גיסא בלי לאפשר לביטוחים המשלימים של קופות החולים לספק כיסוי ביטוחי לתרופות בעלות נמוכה יחסית, הציבור ימשיך להסתער על הביטוחים המסחריים של חברות הביטוח שאוהבות לגבות - אבל פחות אוהבות לשלם.