בוועדה המליצו לשנות את חוק הספרים, השרה רגב החליטה לבטלו

אתמול (א') הפתיעה שרת התרבות והספורט, מירי רגב, כשהודיעה על ביטולו של חוק הספרים. בהודעתה היא נימקה זאת בדוח הוועדה בראשות מנכ"ל משרד התרבות, עו"ד יוסי שרעבי, ממנו עלה "כי החוק פגע באזרח, העלה את מחירי הספרים, הפחית את כמות הספרים שנרכשו, פגע בספרות הילדים ויצר חסמים משמעותיים לספרי הביכורים".

ל"גלובס" נודע כי בניגוד למה שמשתמע מההודעה הזו ששוחררה, בוועדה המליצו להמשיך עם חוק הספרים, תוך ביצוע שינויים שמתבקשים מהכשלים שיצר בענף וצוינו בהודעה - ולא לבטלו. לפי גורמים בענף המעורים בנושא, אלה אף היו המלצותיה הסופיות של הוועדה - שלא לבטל את החוק אלא לבצע בו שינויים מתבקשים.

במשרד התרבות והספורט סירבו להראות את הדוח, ונטען שם כי הוא ישוחרר לעיני הציבור רק בסוף החודש.

המציאות של הענף כיום היא פעילות תחת חוק עם בעייתיות לא מועטה, אולם לא לחינם הוא נחקק. בלעדיו המציאות קודם לכן פגעה בסופרים ובהוצאות הספרים, ועל כן באפשרות לקיים בישראל ספרות איכותית. כשזה המצב, הגיוני להסיק כי כדאי להמשיך עם החוק, תוך ביצוע שינויים במקומות שכשל, כפי שהמליצה הוועדה שחקרה את הנושא משך תקופה ארוכה ושמעה את בכירי הענף והגורמים המעורים בנושא.

לחילופין, היה הגיוני להסיק כי יש לבטל את החוק תוך חקיקת חוק אחר, או להעביר הנחיה שתשנה את המציאות בענף. למשל, ביטול הדואופול של רשתות הספרים צומת ספרים וסטימצקי, על-ידי אילוצן למכור חלק מפעילותן, ובכך להפוך את השוק למבוזר יותר ולכן תחרותי יותר.

אבל רגב בחרה באפשרות שבוודאי גוררת איתה את מירב ההדים, תשואות או גינויים, אך ספק אם היא מיטבית. בדבריה אתמול (א') היא עסקה באלטרנטיבה שהיא מציעה לחוק הקיים, כשדיברה על ביטול הבעלות הצולבת כפתרון, תוך הקמת קרן סיוע לספרי ביכורים. אלא שאלה נראים פתרונות בעייתיים אפילו עוד לפני שצוללים לעומק הסוגיה.

בעלות צולבת, נזכיר, היא היות רשת ספרים בבעלות הוצאת ספרים. מציאות זו קיימת בשתי הרשתות. בסטימצקי יש החזקות מיעוט להוצאות "קוראים" ו"ידיעות ספרים"; ובצומת ספרים השליטה מחולקת בין 3 גורמים ששניים מהם הם הוצאות ספרים בולטות - כנרת זמורה ביתן ומודן (הגורם השלישי הוא אבי שומר, מנכ"ל הרשת).

אלא שביטול הבעלות הצולבת בעייתי לביצוע. כשנידון הנושא, במסגרת העבודה על חקיקת חוק הספרים, משרד המשפטים התנגד לכך נחרצות, כשלגרסתו כפייה כזו בעייתית מבחינה משפטית. ספק אם שנים מועטות מאוחר יותר חוות-הדעת תהיה שונה מהותית, ובלי תמיכת משרד המשפטים, קשה לקדם חוק בנושא.

שנית, הקמת קרן תמיכה לספרי ביכורים נשמעת כרעיון יפה, אך בעייתית מבחינת המקום שהיא נותנת למדינה להכריע אילו ספרים ראויים לתמיכה ואילו לא. בסופו של דבר, מו"לים או פוליטיקאים - לכולם יש דעות פרטיות שמשפיעות על בחירתם, אלא שבעוד במציאות הנוכחית הבחירה לקדם ספרי ביכורים מצויה בידי מו"לים, שחלקם עם דעות כאלה וחלקם עם אחרות, ובענף הספרים יש מו"לים ומנהלים בעלי השקפה ימנית ובעלי השקפה שמאלית גם יחד - כאשר על-פי קרן מסוימת הכפופה לשר נקבע אילו ספרי ביכורים יזכו לתמיכה כספית ולכן ייצאו, קיים החשש שרובם ככולם יהיו בהתאם לטעמו האישי והשקפתו הפוליטית. מצב כזה עשוי לפגוע בשני הצדדים של הקשת הפוליטית. בעתיד יכול להתמנות שר תרבות מטעם השמאל או חילוני למהדרין, שייקח החלטות הפוכות מזו שעשויה לקבל הקרן הזו תחת השרה רגב.

חקיקה רצינית אורכת זמן ודורשת נבירה בפרטים. ביטול הבזק מבלי ליצור חלופה הולמת שנבדקה ונבחנה באופן מעמיק, מותירה את הענף באווירת חוסר ודאות ובתוך ריק, שבינתיים משמעותו (אם אכן יבוטל החוק), חזרה למצב קודם לכניסתו לתוקף של חוק הספרים.

הדרמות הגדולות של ההיסטוריה היו מהפכות, כאלה שהסירו באחת את שהיה קודם, על כל הרע וגם הטוב שבו. לרוב, מעבר לפורקן המיידי שבפריקת הזעם כלפי השלטון הישן, מהפכות לא יצרו לאחר מכן מציאות טובה יותר. על רקע זה בולטת הגישה של השלטון כיום בסין, שבוחר להעדיף שינויים קטנים על פני רפורמות גדולות ומקיפות, תוך בחינתם ורק לאחר מכן החלתם הכוללת והמלאה. זה המתווה שהציעה בחוכמה הוועדה בראשות שרעבי. השרה רגב בחרה אחרת.

זו כמובן זכותה לפעול בשונה מהמלצות הוועדה שמינתה לחקור את הנושא. היא בעלת הסמכות, והוועדה היא גורם ממליץ בלבד. אבל מותר לשאול אם היא בחרה בדרך הטובה מבין האפשריות.