הנה מוטלת גופתו של ילד בן 11 לפניך, אדוני שר התחבורה

הנה מוטלת גופתו של ילד בן 11 לפניך, אדוני שר התחבורה. הגיע הזמן שתעשה מעשה.

ילד בן 11 שרכב על אופניו לחוג כדורסל, אחר הצהריים, בעיר חולון. אני לא מכיר את הילד הזה. אולי אמא שלו לא יכולה להסיע אותו במכונית שלה, אולי אין לה בכלל מכונית. הוא רצה להגיע לחוג, ונדרס.

אף אחד לא רוצה להידרס, ואף אחד לא גם רוצה לדרוס ילד בן 11, אז איך זה קורה?

בדרך כלל אומרים לרוכבים "תרכבו בזהירות" או "שימו קסדה". חבישת קסדה עוזרת למנוע נזקים של תאונה, בתנאי שהיא קורית במהירות נמוכה, היא לא עוזרת למנוע פגיעה של מכוניות או אוטובוסים באופניים.

התאונה בחולון התרחשה בצומת בין אופניים רגילים לבין אוטובוס. עד שהמשטרה לא תסיים את חקירתה, אי אפשר לשפוט או להאשים איש, אבל תאונה כזו אופיינית לרוכבי אופניים שנוסעים על המדרכה ומנסים לחצות צומת כאילו היו הולכי רגל.

הבעיה היא שרוכבי אופניים זריזים פי 3 עד פי 5 מהולכי רגל ולכן הם עלולים לפספס מכונית שמתקרבת לצומת. גם לנהגים קל יותר שלא להבחין ברוכב אופניים, וזאת בשונה מהולך רגל שתנועתו איטית, לכן הוא ניכר יותר זמן לעין כשמתקרבים לצומת. מחקרים שנערכו בעולם נמצא כי רוכבים שחצו צמתים בעיר במעברי חציה נפגעו בשיעור גדול פי 3 עד פי 11 לעומת רוכבים שחצו את צמתים דומים ברכיבה על הכביש עם התנועה העצמה, כאילו היו הם עצמם כלי רכב ממונה.

המלצות של ארגונים ומומחים בבטיחות היא "לערבב אם אתה יכול, ולהפריד אם זה הכרחי", כלומר, לרכוב עם התנועה כאשר הדבר אפשרי, ברחוב עירוני שגרתי, שבו הולכי רגל ותנועה איטית, ויצירת נתיבי אופניים ייעודיים בדרכים ראשיות שבהן התנועה המוטורית מהירה. 

פתרונות לטיפול בדרכים שנסללו עד היום בתפיסה הרואה במכונית את הגורם הראשון שצריכים לטפל בו, מוכרים מהעולם. למרבה הפלא, הם גם מופיעים ברובם במחקר שפרסמה הרשות לבטיחות בדרכיםבשנת 2013:

1. הגדרת נתיבי אופניים בכבישים ראשיים המפרידים את התחבורה הקלה כדוגמת אופניים מהתנועה הממונעת.

2. קביעת איזורי מיתון תנועה ברחובות שקטים, באמצעות כלים לריסון תנועה ל-30 קמ"ש בשטח מצומצם של פחות מקילומטר רבוע. הדבר לא משפיע על נהגים בגלל שמדובר בקטע נסיעה קצר מאד בין כדקה אחת בתחילת הנסיעה ובסופה. עם זאת הדבר מגדיל מאד את בטיחות הרוכבים והולכי הרגל באזור.

3. צמתים ידידותיים לאופניים - רמזורים ואיי תנועה שמאפשרים לאופניים לחצות את הצומת בצורה בטוחה. מה בכל זאת עושים בצמתים - בצמתים מרומזרים במפגשים של כביש ראשי הפתרון המועדף כיום הוא "צומת ידידותי לאופניים" - שילוב של איי תנועה, רמזורים לאופניים ותזמון הרמזורים שמסייע לרוכבים לחצות בצורה בטוחה.

צעדים כאלה מקודמים כיום בכל ערי אירופה ולאחרונה גם בארצות הברית. ישראל מפגרת מאחור. שבילי האופניים מעטים, מתקדמים בקצב צב ולא מהווים רשת. מקבלי ההחלטות רואים באופניים סוג של צעצוע. כתוצאה מכך ישראל ממשיכה לשלם מחיר כבד - כבישים פקוקים, תחבורה ציבורית לא יעילה, תאונות, זיהום אוויר מתחבורה ושיעורים נמוכים של פעילות גופנית המובילים לתחלואה ולהשמנה שגוררות הוצאות בריאותיות גבוהות.

בישראל אין כמעט תשתית לרכיבת אופניים בטוחה. אין שבילי אופניים, אין צמתים בטוחים לאופניים, אין אפילו תקציב ייעודי לתשתיות אופניים, ואין תוכנית ממשלתית לקידום הנושא. 

מצב זה נובע משילוב של תרבות תכנון עירוני אשר מקדשת את המכונית הפרטית, חוסר אכפתיות ושחיתות שמעדיפה מיזמי תחבורה גדולים על פני פתרונות פשוטים שאין הרבה כסף בביצועם, אבל יכולים לחסוך חיים.

המצב ישתנה רק אם האזרחים ידרשו רחובות בטוחים לילדים ההולכים והרוכבים, באותה תקיפות ולהט שבה דורשים את הדבר בהקשרים הביטחוניים. כשזה יקרה גם שר התחבורה, ישראל כץ, ירגיש שיש מאחוריו תמיכה ציבורית המגבה אותו לקבל החלטות שמגינות על ילדים שרוכבים על אופניים, ולא רק על ההורים שמסיעים אותם במכונית. 

הכותב הוא מתכנת, מתנדב בעמותה לכלכלה בת קיימא ורוכב על אופניים ככלי תחבורה אישי קבוע