המכנה המשותף, הברור והמדאיג של ניצחון סנדרס וטראמפ

בשני העשורים האחרונים התאזרחה בעולם הכלכלה והפוליטיקה הביקורת על הכלכלה ה"ניאו ליברלית". היא נעשתה דגל מאבק בשדות הקרב הפוליטיים של אמריקה הלטינית, למשל.

ממשלות שמאליות פופוליסטיות עלו לשלטון במקומות כמו ונצואלה, בוליביה ואקוודור, ובמידה פחותה בברזיל, על יסוד התנגדותן ל"הסכמה של וושינגטון": נוסחת פעולה כלכלית, שהתגבשה בשנות ה-80, והוטפה לארצות עניות או מתפתחות. הדרך לשגשוג - אמרו בעלי הנוסחה - עוברת בהורדת מכסים, פתיחת שערים וחשיפה לתחרות.

התוצאות הכלכליות באמריקה הלטינית היו קטלניות למדי, אם כי הסיבה העיקרית הייתה התמוטטות של מחירי נפט וגז בשנות ה-90 (יצוא פחמנים היה מקור ההכנסה העיקרי של המדינות הנ"ל). "ניאו ליברליזם" נעשה אחד הגידופים השימושיים ביותר באוצר המלים של השמאל האינטלקטואלי והלא-כל-כך.

הנה החדשות: ההתקוממות נגד "ההסכמה של וושינגטון" עוברת עכשיו אל מרכז מערכת הבחירות, שתושיב נשיא חדש בוושינגטון בחודש ינואר הבא. גם אם בעצם ההערכה הזו אין חידוש, הנה הבוקר (שעון ישראל) היא קיבלה משנה תוקף. מדינת מישיגן, במערב התיכון של ארה"ב, הנחילה ניצחונות בבחירות המקדימות לנשיאות לשני המועמדים, שחרתו את האיבה לסחר חופשי באותיות ענק על דגליהם.

הצד הלא-נכון של הגבול

כתבנו כאן בתחילת השבוע על הפגישה שהבחירות במישיגן מזמנות לאמריקה עם "רצועת החלודה": האזור התעשייתי הענקי של המערב התיכון, מנוע הייצור ההיסטורי של ארה"ב, שהגלובליזציה של הדור האחרון הורידה מנכסיו. לפנים, שמות עריו התחרזו עם הצלחה מסיבית. קווי הייצור שלהן פרנסו את החלום האמריקאי, וגם הצילו את העולם מהיטלר. איזו ארץ זולת אמריקה הייתה יכולה לייצר 70,000 מטוסי קרב בשנה.

כאשר קווי ייצור זולים לאין ערוך התחילו להתרבות בדלתא של נהר הפנינה בסין ובצד הלא-נכון של גבול ארה"ב-מקסיקו, ארובות העשן של המערב התיכון פינו מקום לשממה תעשייתית. ערים קטנות, ששגשגו מכוח פלדה וחלפי רכב, נאלצו לחפש משרות בענפי השירותים. אנשים שהיו רגילים להשתכר 25 דולר בשעה, עם שורה של הטבות (בריאות, חופשות, חינוך לילדיהם), ירדו אל 10דולרים בשעה ללא כל הטבות.

נשמות גזעניות מעוותות?

אחד ממקורות התיסכול הגדולים ביותר של המפלגה הדמוקרטית בעשור שעבר היה אי הצלחתה לגייס את קורבנות הגלובליזציה לשורותיה. פליטי החורבן התעשייתי העדיפו להצביע בעד הימין.

עתונאי שמאלי, תומס פרנק, כתב אז רב-מכר,"מה קרה לקנזס". מדינת קנזס הייתה בעיניו בבואה של כל מה שהשתבש בכלכלת ארה"ב - ולא התבטא במשוואה הפוליטית. קנזס הלכה ימינה, אף כי השכל הישר כמו חייב אותה ללכת שמאלה.

פרנק מפרסם היום מאמר מאלף באתר הרשת של העתון הבריטי "גרדיאן". הוא ראוי לקריאה מעמיקה, גם אם כמובן אין הוא מחייב הסכמה מלאה (http://tinyurl.com/why-trump-now).

פרנק בא חשבון נוקב עם הביקורת המתנשאת של השמאל האמריקאי על תומכי טראמפ. בעיני השמאל, האנשים המצביעים בעד טראמפ הם "בעלי נשמות גזעניות מעוותות". פרנק אינו מלמד סניגוריה על גזענותו של טראמפ, או על אישיותו, או על סגנונו. הוא מוטרף בעיניו מכל וכל. "מוקיון של עלבונות", הוא מכנה אותו.

אבל טראמפ חוזר ומדבר על הכישלון הגדול של כלכלת אמריקה בדור האחרון: הזנחתם של מיליונים מבעלי "הצווארון הכחול". התקשורת מעדיפה לצטט את המחוות הרטוריות של טראמפ, או את לשון הגוף שלו. אבל פרנק בדק ומצא, שטראמפ מקדיש חלקים ניכרים מנאומיו לסחר: "עיסקות הסחר החופשי ההרסניות, שעשו מנהיגינו; התאגידים הרבים, שהעבירו את קווי-הייצור שלהם לארצות אחרות; הטלפונים שהוא, טראמפ, ירים למנכ"לי התאגידים, כדי לאיים עליהם במכסים כבדים אלא אם כן יחזירו את הייצור לארה"ב".

מי מתעניין בכלכלה הישנה

במובן הזה אין כלל הבדל בין טראמפ לברני סנדרס. הטוען הסוציאליסטי המוצהר למועמדות הדמוקרטים הוא מתנגד שיטתי ומוחלט של כל הסכמי הסחר החופשי, שנחתמו ב-25 השנה האחרונות. כפי שהוא חוזר ומזכיר, הוא הצביע עוד ב-1993 נגד NAFTA, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, שממשל ביל קלינטון תמך בו בהתלהבות.

במערכת הבחירות של 1992, זו שבה ניצח קלינטון את ג'ורג' בוש האב, התמודד מועמד עצמאי, רוס פרו, מיליארדר מחוספס מטקסס, שהבטיח להציל את כלכלת ארה"ב ממקלקליה. התנגדותו לסחר חופשי עמדה סמוך מאוד למרכז מצעו. הוא קיבל אז 19% של הקולות, יותר מכל מועמד שלישי ב-75 השנה הקודמות.

מאז, שתי המפלגות הגדולות צידדו בסחר חופשי. שני נשיאים דמוקרטיים, קלינטון ואובמה, התעלמו מהתנגדותם של האיגודים המקצועיים, אף כי האיגודים האלה הם בעלי ברית היסטוריים של המפלגה. תובנות "הכלכלה החדשה" הפנו את המבט אל עמק הסיליקון, והשאירו את סדרי היום של "הכלכלה הישנה" הרחק מאחור.

מקלות עבים מאוד

משתי המפלגות, הרפובליקאית היא במובהק "מפלגת הסחר החופשי". תמיכה בסחר כזה זולגת ממאמרי המערכת של ה"וול סטריט ג"ורנל", מצפן רעיוני של הימין האמריקאי, וממלאת את מצעי הבחירות שלה. כל מועמדיה לנשיאות וכמעט כל מועמדיה למשרות בכירות אחרות סומכים את ידיהם על מה שהם מתארים כיסוד מוסד של מחשבה "שמרנית" (המינוח האמריקאי קצת משונה. באירופה, מחשבה כזאת מתוארת דווקא כ"ליברלית", ומכאן גם המושג "ניאו-ליברלי" המוזכר למעלה). מעשה אירוניה הוא שמקלות עבים מאוד נתקעים עכשיו בגלגלי הסחר החופשי בשתי המפלגות. גם אם הרפובליקאים יצליחו לעצור את טראמפ (יתברר כנראה בסיבוב הבא של המקדימות, בעוד חמישה ימים), הם יתקשו להתעלם ממיליוני המצביעים שתמכו בו.

אשר לדמוקרטים, הילארי קלינטון, המוסיפה להיות המועמדת הבלתי-נמנעת של מפלגתה לנשיאות על אף המעידה המפתיעה במישיגן, כבר סיגלה לעצמה ביקורת על סחר חופשי. היא מתנגדת למשל להסכם, שהנשיא אובמה חתם אבל הקונגרס עדיין לא אישרר, של סחר חופשי לאזור האוקיאנוס השקט. "שמח שהיא חוזרת בתשובה", לגלג עליה סנדרס בתחילת השבוע.תהליך הבחירות בארה"ב ארוך ומייגע, אבל אין כלל ספק שהוא מועיל. אמריקה מגלה דברים חדשים על עצמה כמעט מדי שבוע בשבוע. גם אנחנו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny