מירי רגב צודקת

"השינוי יגיע רק בעזרתם של אזרחים מודעים, שמבינים כי דמוקרטיה כלכלית היא הבסיס לדמוקרטיה פוליטית, וכי זכויות כלכליות שמאפשרות קיום הן בעצם הזכויות הפוליטיות הבסיסיות ביותר. דמוקרטיות וכלכלות שוק הן בשיא חוזקן כאשר לכל אדם יש בעלות ישירה מסוימת בנכסים שבהם תלויה פרנסתו, וזכות להביע דעה באשר לשימוש שייעשה בהם. דמוקרטיה אמיתית מבוססת על צדק שוויוני, שמובטח הן על ידי כוח הבחירה והן על ידי כוח הבעלות - האנטי-תזה של הדמוקרטיה שמקדמים הליברלים של התאגידים העולמיים. בבסיסו, הוויכוח על הגלובליזציה התאגידית הוא בין שתי תפיסות מנוגדות של הדמוקרטיה - האחת שנועדה לכל האנשים, והשנייה שנועדה לקבוצה עילית מצומצמת ועשירה".

(דיוויד קורטן, מחבר רב המכר "כשהתאגידים שולטים בעולם" מ-1995, במאמר שכתב ל"גלובס" לפני כארבע שנים)

1.

בעבר ציטטנו פה את דיוויד קורטן, בעיקר על רקע העלייה הדרמטית בכוחם ובהשפעתם של התאגידים הגדולים בעולם, אבל אנחנו חושבים שההבחנה שלו בין דמוקרטיה כלכלית לדמוקרטיה פוליטית היא גם הבסיס להבנת העימות המתמשך בין מירי רגב, שרת התרבות והספורט, לבין ה"אליטה" התרבותית, כך לפחות היא אוהבת לכנות את עצמה אותה "אליטה", שמקפידה לצייר את רגב כדמות נלעגת, נבערת, אנטי-דמוקרטית, מחסלת והורסת הדמוקרטיה ומסרסת חופש הביטוי.

ראשית, תמיד חשדנו באותה "אליטה" שהיא מנופפת בשם הדמוקרטיה לשווא בכל פעם שמישהו לא מיישר איתה קו. תמיד חשדנו באותה חבורה ליברלית לכאורה שהיא מנופפת לשווא בערכים נעלים כמו חופש הביטוי, בכל פעם שלא מקבלים את תפיסתה. תמיד חשדנו באותה חבורה נאורה לכאורה שהיא מנופפת באיומים מופרכים על הרס הדמוקרטיה בכל פעם שקם אחד או אחת המעז לחלוק על תפיסתה.

לפתע התברר לנו שאותה חבורה ליברלית לכאורה היא בעצם אנטי-ליברלית במהותה. היא מעודדת מונוליטיות מחשבתית ומתייחסת בבריונות (ממש כך) לכל מי שמנסה לנגוס בעוגה שלה. פתאום היא הופכת את עורה, רוקעת ברגליה, נזקקת לכל כישוריה המילוליים כדי לצייר בקווים אפוקליפטיים את גורלה המר והנמהר של הדמוקרטיה הישראלית. לנגד עיניה נראה לפתע בבירור חורבן הבית השלישי, אם חס וחלילה יפגעו ב"עצמאות" שלה, כלומר בדיקטטורה הרעיונית שלה.

אותה חבורה עוטפת את עצמה בכללי התנהגות של קדושים וגוערת בכל חסרי הדעת ונבערי הבינה האלה, שלא מבינים איזה אסון מתרגש עלינו, ולא מבינים מהי תרבות. ה"אליטה" הזאת שרה במקהלה בקול גדול את פזמוני ההפחדה הבנאליים שלה (סותמים לנו את הפה, הורסים לנו את הדמוקרטיה, חונקים לנו את חופש הב יטוי - אף שהיא בפועל די שולטת על ברזי חופש הביטוי). ה"אליטה" הזאת מתנהגת כמו שבט סגור, מבוהל, מפוחד, שרוכן על ספרי הקודש שלה, בדיוק כמו כל אותם "באבות" שהיא נוהגת ללעוג להם.

אז ככה: הציבור, רוב הציבור, בז לאותה "אליטה", ודווקא האדישות של ה"אליטה" הזאת לאופן שבו היא נתפסת בעיני הציבור היא הדבר הכי מסוכן לשלטון דמוקרטי. כאשר אנשים שבידיהם מופקדת סמכות כלשהי, ולא חשוב באיזה תחום, מסרבים להתייצב בפני הביקורת הציבורית, אל להם להתפלא אם המערכת שהם מייצגים נתפסת כמתנשאת, מנותקת, אטומה, ובחלק מהמקרים, למרבה הצער, גם גזענית.

2.

מה שקורטן ניסה לומר הוא דבר פשוט מאוד: אין דמוקרטיה אמיתית בלי דמוקרטיה כלכלית. מה שקרה בתחום הכלכלי-תרבותי הוא בדיוק בלב העניין הזה. כשאין שוויון כלכלי, אין למעשה דמוקרטיה, וכל הסיסמאות על חופש הביטוי הן עורבא פרח. בלי דמוקרטיה כלכלית, בלי חלוקת תקציבים שוויונית, אין חופש ביטוי למי שחונקים אותו כלכלית, ולכן אפשר ללהג על חופש ביטוי, לחזור וללהג, אבל בלי תקציב מתאים לקולות תרבותיים מגוונים, אין חופש ביטוי ולא יכול להיות כזה. לכן המאבק של מירי רגב ב"אליטה" התרבותית, הוא קודם כול על ההגמוניה התקציבית שהיא בבסיסו של חופש הביטוי הדמוקרטי ולא ההיפך, כפי שה"אליטה" מנסה להציג זאת.

למאמר הזה מצורפת טבלה שחלק מהנתונים בה כבר פורסמו כאן, אבל כדאי לחזור עליהם. התקציבים שמקבלים שלושת התיאטראות הגדולים של מדינת תל אביב (הבימה, הקאמרי ובית ליסין), של תיאטרון גשר ותיאטרון היידיש בישראל וגם זה של האופרה הישראלית, שרגב הזכירה אותה השבוע כמועמדת לקיצוץ בתקציבה.

בסך הכול, ה"תרבות" של מדינת ת"א גורפת כ-40%-50% מסך הקצבאות הממשלתיות. המודל הכלכלי של תיאטרון הוא פשוט: הכנסות ממכירת כרטיסים פלוס הקצבות ממשרד התרבות וגם מעיריית ת"א, העשירה ביותר בישראל פלוס סבסוד ממשלתי למכירת כרטיסים של אזרחים ותיקים. שימו לב מה קורה כאן: יש כאן סבסוד ממשלתי ועירוני די מאסיבי, בין אם בהקצאות ממשלתיות ישירות ובין אם בהקצאות עקיפות שמופנה, פחות או יותר, לזרם אחד בתרבות.

כל השאר, תיאטראות מזרחיים, ערביים ואתיופיים, למשל, מקבלים פירורים, וכשמישהו מקבל פירורים, זכותו לחופש ביטוי תרבותי, למעשה, נשללת לחלוטין. הכנסותיו של תיאטרון היידיש בישראל, למשל, עמדו בשנת 2014 על כ-16.8 מיליון שקל, ומתוכם כ-60%(!), יותר מ-10 מיליון שקל, זה סבסוד של כסף ציבורי, בעיקר הקצבות ממשרד התרבות והשלמת חוק אזרחים ותיקים (אזרחים ותיקים זכאים לכרטיסים מוזלים והמדינה מחזירה לתיאטראות את הסובסידיה).

האופרה הישראלית זוכה לתקצוב ממשלתי ועירוני של כ-34 מיליון שקל (!) בשנה, אחד מהתקציבי התרבות הגבוהים ביותר. או.קיי, אז ההפקות שם יקרות, אבל מה עם קצת פרופורציה? למה האופרה זכאית לעשרות מיליונים ואחרים לפרוטות?

ולשלטון המנהלים בתיאטראות המרכזיים: הטבלה מדברת בעד עצמה, הן המנכ"לים והן המנהלים האמנותיים, יושבים בתפקידם לפחות 10 שנים, ויש אף יותר - יותר מ-20 שנה. רגב צודקת: חייבים להגביל קדנציות של מנכ"לים ומנהלים אמנותיים, כי כך נוצר שלטון מנהלים, שלא לומר דיקטטורה רעיונית ותרבותית של אנשים יחידים, ששולטים בשיח ובעשייה התרבותית שנים רבות ואחר כך עוד מתלוננים שסותמים להם את הפה.

הם טועים, מטעים ועושים חטא גדול לתרבות: לא מדובר בחופש ביטוי, בדמוקרטיה ובסתימת פיות. מדובר בשליטה על ההגמוניה התקציבית שבתורה מאפשרת חופש ביטוי, בין היתר תרבותי. רגב החליטה לשנות קצת את ההגמוניה התקציבית ששלטה פה עשרות שנים והשתיקה, סירסה וחנקה קולות תרבותיים אחרים, מגוונים ולא פחות חשובים. זה מה שמוציא את אנשי ה"אליטה" משלוותם ומשיווי משקלם.

eli@globes.co.il

הטיפ השבועי: אל תתפתו למשוך כספי פיצויים

רכיב הפיצויים הוא חלק מהחיסכון הפנסיוני, לצד הפרשות העובד והמעסיק. למעשה, מדובר בהפרשה של המעסיק לחיסכון הפנסיוני בשיעור של 6%-8.3% מהשכר, בהתאם להסכם העבודה. משיכה של כספי הפיצויים תפחית את קצבת הפנסיה, אפילו ב-40%.

בהתאם לחוק, עובד שפוטר זכאי לכספי פיצויים מהמעסיק בסכום השווה למכפלת שנות העבודה בשכר האחרון. ברבות השנים השתרשה נורמה, שבאה לידי ביטוי בצו ההרחבה לפנסיית חובה במשק, שלפיה כספי הפיצויים מופקדים על ידי המעסיק לחיסכון הפנסיוני.

כספי הפיצויים, ברוב מקומות העבודה, שייכים לעובד, ואין זה משנה אם התפטרתם או פוטרתם. במקרה של פיטורים, העובד יהיה זכאי לכספי הפיצויים בעוד המעסיק יהיה פטור מהצורך להשלים כספים אם הסכום נמוך מתוצאת מכפלת שנות העבודה בשכר האחרון של העובד. בכל מקרה, חשוב לוודא את הזכאות לכספי הפיצויים במסגרת חתימה על הסכם העבודה. גם בתקופה שבה חסרה הכנסה קבועה לאורך זמן, מומלץ שלא למשוך את כספי הפיצויים. הכספים הללו זוכים בהטבות מס וחבל לאבד אותן. אפשרות נוספת היא למשוך חלק קטן מכספי הפיצויים בדרך של קצבה חודשית.

חשוב לזכור, כספי הפיצויים הם לא מתנה אלא רכיב משמעותי מקצבת הזיקנה. לא כדאי להשתמש ברכיב הזה לכיסוי המשכנתה וגם לא לשיפוץ המטבח. הכסף הזה נועד לאפשר קיום בכבוד לאחר הפרישה.

 כך מתוקצב מונופול התרבות הישראלית