אובמה נגד צ'רצ'יל

במהלך ראיון ארוך מאוד על מדיניות חוץ עם ג'פרי גולדברג בירחון "אטלנטיק", ברק אובמה אומר: "לכל נשיא יש יתרונות וחסרונות". זה מובן מאליו, הלוא כן. מובן פחות הוא הצורך של אובמה לחשוף כל-כך הרבה מחסרונותיו, שנה אחת לפני תום נשיאותו (הראיון איתו נערך בשלבים, והשלב האחרון היה בחודש ינואר).

העיניים נקרעות לרווחה לנוכח כמה מהרהוריו הפומביים. הוא מעורר את הרושם של מרירות ושל עייפות. הוא נוטף רגשי תיעוב. הוא מתעב את "הממסד של מדיניות החוץ" בוושינגטון. הוא בז לבעלי ברית של ארצות-הברית המוכנים לקחת, אבל לא לתת ("טרמפיסטים", הוא קורא להם, באנגלית free riders). הוא עייף מאוד מצ'רצ'יל.

ממה? ממי? מווינסטון ספנסר צ'רצ'יל, נו, השמנמן ההוא עם הסיגר, שנאומיו היו נשמעים כמו סרנדה למלאכי השרת, או דו-שיח עם שר ההיסטוריה.

כבר בפתיחת הכתבה ב"אטלנטיק", גולדברג מספר על קיבתו המתהפכת של נשיא ארצות-הברית למשמע רטוריקה צ'רצ'יליאנית. היא בקעה ב-30 באוגוסט 2013 מפי מזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, אשר חשב כי השימוש של משטר אסד בגאז סירין נגד אזרחים (1,400 מתו) מחייב תגובה. "בשעה שהתחשרו סערות קודמות בהיסטוריה", אמר קרי, "כאשר היה בכוחנו למנוע פשעים שלא יתוארו, הזהרנו מפני הפיתוי להסב את עינינו. ההיסטוריה מלאה מנהיגים שהזהירו מפני פסיביות, מפני אדישות ובעיקר מפני שתיקה".

הטונים הצ'רצ'יליאניים לא ערבו לאוזני הבוס. בעיני אובמה (על-פי גולדברג), עליית היטלר הצדיקה את "הלוחמנות הרהוטה" של צ'רצ'יל, ולפעמים הייתה במקומה בימי המאבק נגד ברית המועצות. אבל "הנשיא מאמין, כי הרטוריקה הצ'רצ'יליאנית, והרגלי המחשבה של צ'רצ'יל, עזרו להביא את קודמו, ג'ורג' דאבליו בוש, אל מלחמה הרסנית בעיראק".

קוריוז של ימי אובמה הראשונים, בינואר 2009, תיאר את החיפזון שבו הוצאה פרוטומה של צ'רצ'יל (פסל של שליש גופו העליון) מן הלשכה הסגלגלה בבית הלבן. היא בילתה שם שמונה שנים, בקשר עין עם בוש הבן. אובמה לא רצה בה, הוא העדיף את מרטין לותר קינג.

המדכא, הכובש, הגזלן

מבקרי אובמה ושונאיו חשבו את המחווה ההיא לרבת משמעות, ביטוי להיעדר הקשר הרגשי שלו לשותפות הגורל של הדמוקרטיות המערביות.

שונאיו הרחיקו לכת מאוד. אחד מהם, למרבה העניין מהגר מהודו, כתב ספר והפיק סרט כדי לבסס את טענתו שאובמה אינו אלא "לאומן קניאתי", כמו אביו. הוא ירש מאבא את שנאתו למערב ולקפיטליזם. ניסיונו העיקרי של אבא עם המערב היה השלטון הקולוניאלי הבריטי בקניה, אשר הגיע אל שיאים של ברוטליות בתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה. בשנים ההן, ראש ממשלת בריטניה היה וינסטון צ'רצ'יל.

זיכרונות צ'רצ'יל מבית אבא לא היו מוקפים אפוא בהילה של "אנחנו נילחם על החופים, אנחנו נילחם בשדות, אנחנו נילחם ברחובות". צ'רצ'יל לא היה המושיע, אלא היה המדכא, הכובש, הגזלן. קשה להתווכח עם הזיכרון הזה, מפני שהוא ממשי מאוד. קשה לשכנע הודים, שצ'רצ'יל הציל את הציוויליזציה, כאשר הם זוכרים שהוא הרעיב שלושה מיליון הודים למוות במערב בנגל ב-1943 וגילה אדישות וציניות כאשר קיבל דיווח על הזוועה.

אילו ברק אובמה היה נשיא קניה, או ראש ממשלת הודו, לא היה אפילו צורך לעסוק בהסתייגויותיו מצ'רצ'יל. אבל ההתנערות מצ'רצ'יל היא הרבה יותר עמוקה כאשר היא באה מצד נשיא ארצות-הברית. צריך מידה גדולה של היתממות להניח, שהיא נוגעת רק להשפעת צ'רצ'יל על סגנון העבודה של בוש הבן.

אובמה גילה טפח מטפחי לבו עוד ביולי 2008, במהלך מסע הבחירות הראשון שלו לנשיאות. הוא היה המועמד הראשון בהיסטוריה, שערך עצרת בחירות בעיר בירה זרה. ועוד איזו בירה: ברלין. הוא עמד סמוך לשער ברנדנבורג והתנצל על חטאי אמריקה. מכל הערים היה עליו לבחור את ברלין. לא זו בלבד שהיא הייתה בירת הרייך השלישי, אלא שאמריקה הצילה אותה מציפורניה של ברית המועצות.

זה היה בהחלט סימן לבאות.

הוא אינו מניד עפעף

אין זאת אומרת שאובמה אינו פועל על-פי דרכו לטובת האינטרס האמריקאי. הפרשנות שהוא מעניק לאינטרס הזה היא הנותנת. על-פיה, אמריקה צריכה לעמוד על המשמר מפני מלחמות גוג-ומגוג.

האינטרס האמריקאי אינו מצדיק כמעט שום התערבות צבאית, אפילו לא התערבות שעליה הנשיא עצמו הקדים להודיע, עיין ערך סוריה. שם הוא מתח קו אדום מפורש: אסד ישתמש בנשק כימי - ארצות-הברית תעניש אותו. ברגע האחרון ממש, כאשר העולם כולו ספר לאחור, הוא התכחש להתחייבותו.

הוא אינו מניד עפעף כאשר מזכירים לו את ההתכחשות. אדרבא, הוא גאה מאוד שנמנע מלסבך את אמריקה במלחמה לא-חיונית. כמעט אפשר לשמוע את נוויל צ'מברלין בוקע מגרונו. אנחנו לא נצא למלחמה "לטובת ארץ רחוקה, בין אנשים שעליהם איננו יודעים דבר" (ערב חתימתו על הסכמי מינכן, ספטמבר 1938).

זה שנים שמנהיגי המערב יודעים, כי אובמה אינו קרוץ מן החומר של קודמיו. בנימין נתניהו בוודאי יודע. ממילא, אנחת רווחה תלווה את צאתו בעוד 308 יום, מי סופר.

אבל אולי מוטב שהאנחה לא תהיה עמוקה מדי. אובמה ייצג את ההתנערות הסנטימנטלית מן המערב. הוא אינו בעל המונופול עליה. גם דונלד טראמפ לא גדל על ברכיה. הדור הבא של מנהיגים פוליטיים וטוענים לנשיאות אולי יעלו מס שפתיים, אבל מצביעיהם יתקשו להתרגש מן הקדנצות של וינסטון צ'רצ'יל ובעיקר ממה שהן מבטאות.