החוק למען נותני האשראי

א. שוב נדפקנו. השבוע אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת את הצעת "חוק נתוני האשראי", במסגרתו יוקם מאגר נתוני אשראי מרכזי שיכיל נתונים על משקי הבית והעסקים הקטנים. מטרת החוק היא לסייע לאנשים רבים יותר לקבל הלוואות וכמובן - להגביר את התחרות בשוק האשראי.

מצדדי החוק והמאגר יודעים למכור אותם במתק שפתיים ובלשון חלקלקה. "החוק ישחרר את האזרחים שכבולים היום לבנקים בעל כורחם", אמר שר האוצר משה כחלון. שרת המשפטים איילת שקד הצהירה כי מדובר בלא פחות מ"צמצום האפליה בגישה למתן אשראי", וגם ח"כ איתן כבל יו"ר ועדת הכלכלה וקרנית פלוג נגידת בנק ישראל גמרו את ההלל על החוק שיגמור עלינו.

אולי אני סתם שלילי. הרי זה לא שאין לו יתרונות, לחוק נתוני האשראי החדש. בואו ניקח אותי בתור דוגמה: חיי בודדים, אפורים וריקים כמחסן נעול באזור תעשייה נטוש בשוליה המוזנחים של עיירה מרוחקת שכל תושביה נספו במגיפה מסתורית. איש לא מתקשר אליי ואיש לא רוצה לדבר איתי. אבל פעם או פעמיים בשבוע מצלצל הטלפון ומישהו או מישהי מהבנק או מחברת האשראי מציע לי הלוואה בתנאים נוחים - ופתאום מישהו מתעניין בי, יש לי עם מי לדבר, ולו לרגע קצר, ואפילו יש לי על מה לחלום: אקח חמישים אלף שקל, אולי מאה, ואקנה לי אופנוע, אולי סירה. דקה אחר כך מסתיימת השיחה ואני שוקע שוב אל בדידותי המרירה.

אבל אחרי שהחוק יעבור ויוקם המאגר - הו, הטלפון פשוט לא יפסיק לצלצל. לרגע לא אהיה לבדי, ההצעות פשוט לא יפסיקו לזרום, התנאים יהיו כל-כך נוחים, התשלומים יהיו כל-כך פרושים, הריביות יצנחו אל הרצפה, אבל החלומות - ימריאו אל שמי התכלת!

ב. מלבד היתרון הזה, אני מתקשה לחשוב על עוד אחד. אז נכון, תתגבר התחרות בשוק האשראי - אבל בינינו, איזו מין תחרות זו? זו תחרות ציד. הם בתפקיד הצייד, אתם ואני בתפקיד הארנבות. זה חוק שכל-כולו נועד לטובת הבנקים וחברות האשראי. בנק ישראל, בואו לא נשכח לרגע, דואג להם, לא לנו. היציבות שלהם חשובה לו, לא היציבות שלנו.

מציגים לנו את זה כאילו היום בלתי אפשרי לקבל הלוואה. מצחיק, לא? אם כל-כך קשה, איך זה שכולם כל הזמן לוקחים הלוואות? אם כל-כך קשה, איך זה שהיקף חובות משקי הבית עבר מזמן את רף ה-450 מיליארד שקלים? אם כל-כך קשה, איך זה שהיקף הלוואות הציבור מחברות האשראי תפח ב-80% מ-2012?

כבר היום קל מדי לרובנו המוחלט לקבל הלוואות, ולאלה שלא, החוק ממילא לא יעזור למרות ההצהרות. אם כבר, יקרה בדיוק להפך - מי שיש לו, יקבל יותר ובתנאים נוחים יותר ומי שאין לו, יקבל פחות ובתנאים גרועים יותר. ואם אתם חושבים שזה לא מה שיקרה, אתם ממש תמימים; הרי הכול יהיה נורא, אבל נורא - קוסם. החוק הזה דוחף את כולנו לרמת חיים שיהיה לנו קשה לממן. החוק הזה יגביר את אי השוויון הגדול ממילא. החוק הזה יסמן ויכבול את כולנו.

אבל שוב, אולי אני סתם שלילי. אחרי הכול, למה לא לקחת הלוואה בתנאים נוחים, הא? הרי כולנו רואים את המשכורות שלנו מטפסות ועולות, כולנו יודעים עד כמה בטוח מעמדנו במקומות העבודה שלנו. החיים שלנו תותים פרוסים בשמנת פריים מינוס אחד נקודה הרבה אחוזים. קחו הלוואות, אזרחים! חיו את הרגע הזה, כי הרגע הבא הרי יהיה הרבה יותר טוב - אז למה לחכות. הנה, מיטל מחברת האשראי סומכת עלינו, את חיוכה החם אפשר לחוש דרך האוזנייה.

היא כמובן תיעלם כמו הרוח במקרה שנסתבך, וכשהדירוג שלנו ייפול - וזה יכול לקרות בקלות, כמו שיודע כל אחד - לא נקבל שום חיוך חם מאף אחד, מקסימום עוד הלוואה, אבל בתנאים גרועים בהרבה, שכדי לכסות אותה, ניאלץ לקחת הלוואה נוספת בתנאים עוד יותר גרועים, וכך הלאה. נהיה כמו החתולים החמודים האלה שמסתבכים בגליל נייר טואלט פרום. שמישהו יצלם אותנו ויעלה ליוטיוב.

ג. אבל הכי מצחיק (או עלוב, עוד לא החלטתי), זה שכולם מדברים על הפרטיות שלנו ומציינים חזור וציין שהחוק נוסח תוך הקפדה על הפרטיות וגובש - ואני מצטט: "לאורה של הזכות לפרטיות". איזו בדיחה. הרי כל-כולו של החוק הזה, עצם מהותו המהותית ביותר היא הפרה של הפרטיות. לוקחים את הנתונים הכלכליים שלך, אוספים אותם משלל רשויות - הבנקים, חברות האשראי, לשכת ההוצאה לפועל, מערכת בתי המשפט וכונס הנכסים הרשמי - שמים אותם במקום אחד, מדרגים אותך בצורה בלתי פוסקת עם כל פעולה שאתה עושה, ואת המידע הזה מחלקים לכל דורש מורשה. איך בכלל אפשר להוציא את המילה פרטיות מהפה בהקשר הזה מבלי להתחיל להשתנק?

לא שאני איזה פריק של פרטיות, כן? בעיניי היא קצת נחלת העבר. הסכנתי עם העובדה שכולם עוקבים אחריי. אנחנו חיים בתרבות שבזה לפרטיות בפועל, אבל מקדשת אותה במילותיה. אנחנו דורשים לדעת הכול על כולם, משתפים את כולם במה שעובר עלינו - ואז ממלמלים איזה מס שפתיים על פרטיות.

הרי גם עד עכשיו הבנק שלך וחברת האשראי שלך ידעו עליך הכול. כל מה שישתנה זה שעכשיו גם הבנקים וחברות האשראי האחרות יידעו עליך הכול. אבל העיקר שהחוק גובש לאורה של הזכות לפרטיות.

הצד השני של אותה פרטיות מבוזה, המשמשת כמכבסת מילים ומסך עשן הוא השקיפות, שגם את שמה נושאים בקדושה. הרי מה שהולך לקרות כשיוקם המאגר זה שאנחנו נהפוך שקופים לחלוטין. הם יידעו עליך הכול. אתה רוצה לדעת עליהם משהו? לך תחפש.

כחלק מהחוק ימונה בבנק ישראל "האחראי על הפרטיות". זה בטח יהיה זה שהיום משמש כאחראי על השקיפות במוסד. מגיע לו קידום.

ואחרי שכל זה נאמר: אם אתם מאמינים שאותם שברי פרטיות מדומיינים בכל זאת יישמרו בבנק ישראל, תחשבו שוב. אין מאגר שלא נפרץ. ומאגר כזה, מיותר לומר, יהפוך במהרה לגביע הקדוש לכל הפושעים הדיגיטליים. אז בהצלחה גם עם זה.

ד. ואז, על מנת להשלים את מנת הבוז והזלזול שהם חשים כלפינו, בא סעיף בהצעת החוק וקובע כי "מסירת המידע מהמאגר למלווה תעשה רק אם נתן הלווה הסכמתו למידע זה". הבנתם את זה, חברים? זה בסדר גמור, אתם לא חייבים, זה הכול תלוי אך ורק בכם ובהסכמה שלכם.

חבל שהם לא מספרים לכם מה יקרה אם לא תתנו את הסכמתכם. אז אני אומר לכם: אם לא תסכימו, מרצון מלא כמובן, הלך עליכם. תהיו מסומנים. יקשו עליכם בכל עסקה, יערימו עליכם קשיים בכל פעולה והריביות שתשלמו יעלו בכל הלוואה. אז שיהיה לכם בהצלחה עם הלא לתת את הסכמתכם. זה קצת כמו לומר שעושים ברית מילה רק לתינוקות שנותנים את הסכמתם, שולחים לבית הספר רק ילדים שנותנים את הסכמתם ומגייסים לצבא רק את הצעירים שזה בא להם בכיף. זו לא הסכמה, מה שהם יבקשו מאיתנו לחתום - זו כניעה משפילה.

ה. אז מה היה לנו? שקיפות חד צדדית, פרטיות שלא קיימת, מאגר שייפרץ לבטח, תחרות שאתם לא משתתפים בה אלא בתפקיד הניצודים, תהום פיננסית שפעורה מתחת לכל אחד מאיתנו, הסתבכויות צפויות, אי שוויון שיילך ויגבר, הטרדות בלתי פוסקות מכל עבר והפצרות שתיקח עוד הלוואה, מה אכפת לך, אחלה תנאים. והכול, כמובן, בהסכמה מלאה.

אין מה לומר, אחלה חוק זה חוק נתוני האשראי. איפה חותמים?