ילדי הפרחים של האסלאם

המאמץ הכמעט-מביך למצוא "מוסלמים מתונים" התחיל הרבה לפני שהתוודענו אל האסלאם המיליטנטי של דורנו. "כמעט מביך", לא מפני שאין מוסלמים מתונים, אלא מפני שאמות המידה של מתינותם היו לעתים קרובות מגוחכות, ומפני שמניעי מחפשיהם היו חשודים מעיקרם.

בשבוע שעבר שפשפו הודים את עיניהם למראה ראש ממשלתם. נרנדרה מודי, המנהיג החזק והכריזמטי ביותר שידעה הודו זה חצי מאה, הוא, על-פי הגדרתו שלו, "לאומן הינדואי". הוא בא ממפלגה, שבסיס הכוח שלה נמצא בימין הדתי; ושורשיה הרעיוניים טמונים בקרקע של איבה לאסלאם ולמוסלמים. מן המפורסמות שמודי אוהב לחבוש כובעים, מצנפות וכיסויי ראש של כל קהילה אתנית הודית שאליה הוא מזדמן. אבל לפני שנעשה ראש הממשלה, הוא סירב בפומבי לחבוש כיפת-ראש שהציעו לו כוהני דת מוסלמיים בארוחה חגיגית של מוצאי הרמדאן.

והנה, בשבוע שעבר, מודי היה אורח הכבוד בפתיחת ועידה של מוסלמים סופים (או, בתעתיק המדעי, "צופים"). האסלאם, הכריז מודי, "הוא דת של שלום". והא ראיה ש"בין תשעים-ותשעת שמותיו של אללה, אין אפילו אחד הרומז לאלימות".

זו הייתה מחוות פיוס יוצאת מגדר הרגיל, חשובה לאין ערוך מכיפת רמדאן. אין קושי לשער, שהמלים לא נעמו לאוזניהם של האידיאולוגים רבי הכוח, אשר סללו את דרכו של מודי לשלטון (רשתה של תנועתם, הידועה בראשי התיבות ההינדיים RSS, פרושה על פני כל הודו). הן הפתיעו את שומעיהן, מפני שמאז עלה מודי, כמעט לפני שנתיים, גבר המתח בין ההינדו ובין מה שההודים מעדיפים לכנות "המיעוטים".

אין זה מקרה כמובן שראש ממשלת הודו בחר פורום סופי. לסופים של הודו יש מסורת ארוכה של דו-קיום ושל רדיפת שלום. יתר על כן, הקצנת האסלאם במאה ה-20, במזרח התיכון ובדרום אסיה, קשורה במישרים בהיחלשות הסופים.

זה התחיל עוד במאה ה-19, כאשר מטיף דתי פונדמנטליסטי, מוחמד אבן עבדל אל-ווהאב, פתח מאבק לטיהור האסלאם בפאתי חצי האי ערב. ה"וואהביזם" העניק השראה וסיבה לבית סעוד, שאיחד את חצי האי תחת מרותו כמעט לפני 85 שנה. סובסידיות סעודיות יממנו יום אחד מאבק קוסמי נגד הסופים. הן יחתו את הגחלים בשביל אל קאעידה ובנותיה, אשר יאסרו מלחמה גלויה על פולחן השייח'ים המתים, סימן ההיכר של הריטואל הסופי.

מכה כמצב דעת

הסופים אינם שווי ערך של סונים, או של שיעים. סופיזם חוצה קווי הפרדה כיתתיים, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית. במשך אלף שנה הוא העניק נופך רוחני מיסטי לאסלאם, אפשר את התפשטותו, והקל עליו להתערות בקרקע שהייתה ספוגה אמונות קדם-אסלאמיות. הוא לא תבע חזקה על המאמינים. הוא היה מוכן לקלוט, לא רק לכפות. בתקופות שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים, סופיזם העניק השראה לסובלנות, שבעיני מבקריה הייתה שקולה כנגד כפירה בעיקר. משוררים סופיים שרו שירי הלל ליין ולאהבת-בשרים. אחדים הרחיקו לכת עד כדי אינדיבידואליזציה של יחסי המאמין ואלוהים. העלייה לרגל למכה, אמר אחד המפורסמים שבהם, אינה צריכה להתרחש פיזית. מכה היא מצב-דעת, לא יעד גיאוגרפי.

הטהרנים - "ווהאבים" או "סלפים" - רוצים לבער את הרע מקרב האסלאם. את הקוראן הם קוראים כפשוטו. הם דוחים כל "חידוש". הם רוצים מרכוז מלא של האמונה, ללא גרסאות מקומיות, ללא לוויות חן וללא פתיחות.

בין הסופים יש גוונים ובני-גוונים. מתרוצצות אצלם אסכולות לרוב, שהם קוראים "נתיבים" ("טריקאת"). מוצאה של האסכולה המשפיעה ביותר בהודו הוא מעירק, עיר קטנה באפגניסטן של ימינו, "צ'ישט", שממנה בקעה במאה העשירית. חכמי הצ'ישטים, מפרשים מוסמכים של רצון הנביא בעיני הנוהים אחריהם, הטיפו למאמיניהם מאז ומעולם להתרחק מן הכוח הפוליטי, לבל יזהם את נשמותיהם. בלשון ימינו הם רצו להפריד בין דת למדינה, רעיון הזר מעיקרו לאחים המוסלמים ולג'יהאדיסטים.

הנהרות מתערבבים

"הסופים", הכריזו מארגני הוועידה בדלהי, הם "הקורבנות העיקריים" של הטרור הג'יהאדיסטי. הם חתמו את הוועידה בקריאה לקהילה הבין לאומית לעזור לסופים (רשימה נפרדת על מלחמת הטהרנים בסופים אפשר למצוא באתר גלובס (http://tinyurl.com/karny-sufis).

זה רעיון שכבר עלה על דעתם של מכוני מחקר במערב, והם ניסו לשווק אותו לממשלות ולשירותי ביון, במידות משתנות של הצלחה. רוסיה ניסתה להשתמש בשירותיהם של סופים במרוצת מלחמותיה בקווקז, עוד מאמצע המאה ה-19. אבל לא פעם היא גילתה שסופים אינם "מתונים" מן היסוד. אדרבא, סופים הנהיגו את המרד הגדול נגד הכיבוש הרוסי במאה ה-19; וסופים מרדו ברוסיה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

סופים עומדים בהתגוננות נואשת במזרח התיכון לפחות מאז הרבע השני של המאה ה-20. עדות להיקף נוכחותם ולדרגת השפעתם ניתנת בקברי השייח'ים. אגב, מסורת העלייה אל קברי הצדיקים בחלקים של היהדות טבועה בחותם סופי עמוק. איש אינו צריך להיעלב. נהרות מתערבבים זה בזה בשעת זרימתם אל הים, והזרימה נוטה להעשיר את בעליה. בהודו, מוסלמים והינדו מוצאים את עצמם לא פעם משתטחים על אותם הקברים, מתרפקים על אותם הקדושים, מתפללים אל אותה הישועה.

האם פלורליזם ברוח הסופים יכול לחזור אל עמדה של דומיננטיות בקהילות מוסלמיות? קצת קשה להאמין בזה. אהבת הזולת ופסיביות פוליטית לא היו מטבע עובר לסוחר בחברות מוסלמיות בדורות האחרונים.

רנסנס סופי הוא רעיון נפלא, שכנראה חלף זמנו. האסלאם זקוק לרפורמציה, מסוג זה שטלטל את הנצרות מן המאה ה-16 ואילך. אבל מוטב לזכור שהרפורמציה ההיא לא התממשה בזכות פרחים ושירי אהבה, אלא בזכות החרב.