אור לגויים

פחות שוקולד. חוץ מלהגיד "מגיע לכם", אמרנו השבוע לבלגים כבר הכול. מעט האיפוק והענווה שאיכשהו עוד נותרו לנו מימי המתקפה בפריז נעלמו עם הדיווחים על סדרת הפיצוצים בנמל התעופה וברכבת התחתית של בריסל.

הפוליטיקאים מתלהמים, הטוקבקיסטים משתוללים ובאולפנים מדקלמים את תורת הלחימה בטרור שירדה אלינו מהר סיני. עוד לא נולד עם כל כך מוכה שברגעיו הקשים של עם אחר מצליח להיות דווקא מרוצה מעצמו. על שפל המדרגה חתום שר התחבורה ישראל כץ, שהציע לבלגים לאכול פחות שוקולד. היו ימים שכ"ץ לא היה מעז להוציא מפיו משפט כזה, אבל אולי הקילוגרמים שהשיל לקחו איתם גם את טיפת הבושה האחרונה. אז אנחנו ערוכים יותר לטרור וכשבכל זאת מישהו מצליח להתפוצץ או לדקור בכל כמה זמן, בתוך שבע וחצי דקות צוותים של זק"א כבר ממיינים אברים. איפה מחלקים את המדליות?

כשאת בוכה. בעיניים ישראליות, המראה של שרת חוץ אירופאית עומדת במסיבת עיתונאים בגרון חנוק מדמעות משדר כנראה רפיון, נאיביות, חוסר ניסיון או סתם (לא עלינו) "נשיות". מפלס הציניות שלנו, קהות החושים, ההכחשה ובעיקר הזיוף שהוריש לנו האיש ש"החיים עצמם" נעים לתפיסתו בין הסכין בשער שכם לצנטריפוגות של איראן - כל אלה השכיחו מאיתנו איך בן אדם נורמלי נוטה להתנהג בעת אסון.

וכן, גם למנהיג מותר להזיל דמעה. מאיר דגן, שהובא בתחילת השבוע למנוחות בגיל 71, דיבר גם הוא בגרון חנוק רק לפני שנה, כשקרא להחליף את השלטון ולהניף לא רק את החרב, אלא גם עלה של זית. דגן לא גדל בבלגיה ושמו לא יצא בשל חיבתו המיוחדת לשוקולד. הוא היה לוחם, מפקד, ראש השירות החשאי, אבל מעל הכול הוא היה גם בן אדם. תנו לנו יותר מאלה.

בריחה בע"מ. מנוע הספינים של הגופים המוסדיים והבנקים בראשם עבד השבוע שעות נוספות. המטרה: דה-לגיטימציה של הגבלת שכר הבכירים. האמצעי החדש: הפחדה מפני "בריחה של חברות היי-טק מהבורסה" אם יורחב החוק למגזרים נוספים. ההפחדה המתוחכמת הזו לא מגיעה מדאגה כנה לתעשיית ההיי-טק או לאטרקטיביות של שוק ההון הישראלי, אלא מהניסיון הקלוש לטעון שאין באמת הבדל בין המגזרים.

בפועל, תעשיית ההיי-טק היא אחת השוויוניות בכל הקשור לרמות השכר. מנכ"ל יכול להרוויח 45-60 אלף שקל ברוטו בחודש, ומנהל המוצר שמתחתיו ירוויח 35 אלף שקל ומהנדס התוכנה מהשורה ירוויח 25 אלף שקל. הבכירים, כמו הזוטרים, זכאים לאופציות ולבונוסים, אבל אלה תלויים בביצועי החברה והמניה או במילים אחרות - ביצירת ערך.

בניגוד לבנקים ולגופי ההשקעות, לחברות ההיי-טק אין קהל שבוי של לקוחות שאפשר לחלוב ממנו עמלות ודמי ניהול שמהם ניתן לרפד היטב את המשכורות לאורך השדרה. במקום להשתמש בחברות ההיי-טק לצורך תעמולה, כדאי לגופים המוסדיים ללמוד מהן איך מתגמלים על עבודה.

תישארי, רקפת. בטח לא תיפלו מהכיסא אם תשמעו שהמתנגדים הגדולים להגבלת שכר הבכירים הם בדרך כלל הראשונים שמתנגדים לשיפור תנאי העסקתם של העובדים החלשים. כך היה בפברואר 2012, רגע אחרי שההסתדרות ולשכת התיאום של ארגוני המעסיקים הודיעו על הסכם היסטורי לשינוי מעמד עובדי הקבלן בסקטור העסקי. לפי אותו הסכם, שבאופן חסר תקדים בוטל ונמחק מהרשומות חודשים אחרי שנחתם, עובדי ניקיון היו אמורים להיקלט כעובדים מן המניין ואילו המאבטחים היו אמורים לזכות באותם תנאים נלווים והטבות (לא כולל שכר) של העובדים ה"רגילים".

מי הובילו את ההתנגדות העזה ביותר? נכון, הבנקים. גורם רשמי מטעמם ששוחח איתנו אז הסביר ברצינות תהומית מדוע לא ייתכן שהמאבטח בכניסה לבנק ייהנה ממלגת לימודים עבור כל אחד מילדיו, או מריבית נמוכה יותר בקבלת משכנתא. אלה היו הטיעונים של איגוד הבנקים, שהיום מזהיר מפני בריחתם של רקפת רוסק עמינח וציון קינן למגזרים אחרים. ובכן: איכשהו יש לי הרגשה שנצליח לשרוד גם את זה.

shai-n@globes.co.il