סערה בכוס גז

לאורך ההיסטוריה הקצרה של ישראל סיפק בג"ץ מספר פסיקות דרמטיות, ובצידן לא מעט החלטות שהיו לדרמה רק עבור כותרות העיתונים. הפסיקה מאתמול (א') בעניין מתווה הגז, שהייתה אמנם מאוזנת ונכונה, נמנית עם החלק השני - דרמה תקשורתית. מי זוכר היום איך דיברו על הפסיקה ("הדרמטית") שביטלה את "חוק טל", כאילו המוני חרדים אמורים היו לגדוש למחרת בבוקר את לשכות הגיוס.

מנגד, הפסיקה שביטלה את הפעלת הכלא הפרטי הראשון בישראל הייתה דרמה של ממש. שופטי בג"ץ החליטו החלטה עקרונית, ששרטטה קו אדום וברור לגבולות ההפרטה, בקביעתם כי שלילת חירותו של אדם והזרוע שאוכפת את הסמכות הזו, לא יכולות להיות בידי ידיים פרטיות, שכל מטרתן עשיית רווח. שופטי בג"ץ קיבלו את ההחלטה ההיא בשלהי 2009, 3 שנים אחרי שאנשי העסקים לב לבייב ואברהם קוזניצקי זכו במכרז להקמת בית-סוהר פרטי, אחרי שהמתקן כבר נבנה בפועל, ולאחר שמצלמות הטלוויזיה הוזמנו לסייר בבית-הכלא הפרטי הראשון תוצרת ישראל, וליתר דיוק: אפריקה ישראל.

להחלטה העקרונית הזו היה מחיר כלכלי כבד - 279 מיליון שקל שהמדינה נאלצה לשלם לזכיינית. אבל זה לא הרתיע את בג"ץ. וטוב שכך.

ובחזרה למתווה הגז. בניגוד גמור לסוגיית הכלא הפרטי, מדובר בפסיקה "מינהלית" יותר מאשר עקרונית. בג"ץ לא קבע שאין להפריט משאב טבע ולא שצריך לפרק את המונופול, וממילא הדבר לא עמד על הפרק. למעשה, בג"ץ הכשיר את השימוש בסעיף 52 המפורסם, שהתיר לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים, ואף קבע כי מנגנון הפיקוח על המחירים שמופיע במתווה הוא סביר. בג"ץ עשה גם את מה שהוא עושה בדרך-כלל בכל פעם שהמדינה שולפת את קלף ה"ביטחון": נעמד דום. במילים אחרות, לפחות לפי בג"ץ, לא הייתה כאן שחיתות גדולה, לא מעשה שקשוקה, בטח לא שוד.

אז מה בכל זאת היה פה? חלמאות, התרשלות, התבטלות והתרפסות שלטונית מול תאגיד גדול, שהביאו למה שמכונה "סעיף היציבות". הסעיף הזה, שמבטיח "שקט רגולטורי" למשך 10-15 שנים, הוא ממילא חסר משמעות ומבטא זלזול במשחק הדמוקרטי. הרי לכנסת שמורה הזכות לבטל חוקים, כפי שניתנה לה הזכות לחוקק אותם, וזה תקף מן הסתם בין היתר לגבי שינויים רגולטוריים בתחום המיסוי, התמלוגים, שינויים מבניים וזכויות עובדים.

אפשר להניח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ידע שמדובר בהבטחה שכתובה על הקרח, אבל הוא העניק אותה בכל זאת, כדי לתת לחברות הגז שוט משפטי וכלכלי, שיאפשר להן לאיים בעתיד על מי שיבקש לבצע שינויים. זה משהו שראשי ממשלות במדינות עולם שלישי נוהגים אולי לתת לתאגידי ענק, אבל אין לזה מקום במדינה דמוקרטית.

והנה, במקום ששרי הממשלה וחברי הכנסת מהקואליציה יתרכזו בקביעות העקרוניות של בג"ץ, שהכשיר את החלק המהותי במתווה הגז, הם משתלחים בבית המשפט העליון כאילו היו אחרוני הטוקבקיסטים. מעניין שאותם שרים וחבי כנסת שנזעקו על כך שיש לאפשר לרשויות האכיפה והמשפט לעשות את עבודתם לפני שחורצים את דינו של החייל מחברון, עולים על בג"ץ עם דחפורים, אחרי שזה פרסם את פסיקתו. שוב האמון במערכת המשפט מתברר כתלוי תוצאה.

אבל מעבר להתנהלות הבלתי ראויה של בכירים בממשלה מול בג"ץ, יש כאן המשך ישיר להתנהלות החלמאית מול חברות הגז. במקום לנצל את הקביעה המשפטית כדי לומר לשותפות הגז: "צר לנו, אך כולנו חייבים לכבד עכשיו את החלטת בית המשפט", מספקים לחברות עוד דלק בעירה, שעלול רק להגדיל את המחיר שהמדינה תיאלץ לשלם להן - כספי פיצויים, שיגיעו לא מהכיס של נתניהו או של שר האנרגיה יובל שטייניץ, אלא מאיתנו, משלמי המסים.

באופן אירוני, עוד כמה התבטאויות כאלה נגד בג"ץ, ואפשר יהיה באמת לדבר על "שוד הגז".