הבעיה מס' 1 של "לוויתן" - ואין שום קשר לסעיף היציבות

מתנגדי מתווה הגז לא התביישו אתמול (א') להזיל דמעות שמחה בתגובה להחלטת בג"ץ. על מה בדיוק? בג"ץ אישר את מתווה הגז בכפוף לביטול סעיף אחד. למרות הקמפיין הסוער שהתנהל כאן על הצלת הדמוקרטיה מפני שודדי הגז, למרות הזעקות על בגידת הפוליטיקאים ומכירת המדינה לבעלי ההון. כל הטענות על הליכי האישור המפוקפקים, על שיקולי הביטחון המפוברקים, על עקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים, על הדחת הרגולטורים ועל הדילים במחשכים - מכל אלה לא נותר דבר.

רק לדרישה לביטול סעיף היציבות הסכימו שופטי בג"ץ. דרישה חריגה שנובל התעקשה עליה ונובל גם יכולה לוותר עליה מחר בבוקר. מעבר לכך, נתניהו במרחק אצבע אחת בלבד מהאפשרות להעביר את המתווה בחוק בכנסת, אז על מה כאן השמחה הגדולה? בסופו של דבר ישראל הייתה ונשארה תלויה בחברות זרות שיפתחו את מאגרי הגז שלה. בסופו של דבר הממשלה תצטרך להתפשר עם החברות האלה כי אחרת הגז יישאר באדמה. נובל או כל חברה שתבוא במקומה תדרוש מהמדינה פרמיית סיכון בתמורה להון שהיא מסכנת בפיתוח מאגרי גז בשוק מקומי מוכה רגולציה ושוק עולמי מוצף בגז. בכל סיבוב, בכל דחייה, בכל טוויסט של הרגולציה - פרמיית הסיכון רק הולכת וגדלה. אבל בסופו של דבר כשהממשלה תצטרך לשלם יוכלו מתנגדי המתווה לשוב ולהאשים את נתניהו בכניעה לבעלי ההון - הם הרי לא נושאים בשום אחריות לתוצאות המשבר שייגרם למשק האנרגיה. חגיגת הפופוליזם תוכל להימשך עוד שנה באדיבות בג"ץ.

ממש כמו לעליצות ולזחיחות של מתנגדי המתווה, כך גם לתגובות הזעם וההתרסה של בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ואיילת שקד אין הצדקה עניינית. רק פוליטית. העיסוק הבלתי נגמר וכפוי הטובה במתווה הגז נמאס לחלוטין על נתניהו ושריו, והמחשבה שיצטרכו לחזור לשולחן הדיונים, או חלילה לכנסת, גורמת להם בחילה קשה. אבל אם יכריחו אותם להיות הוגנים לרגע, הם יודו שפסיקת בג"ץ הייתה צפויה. במדינה העריכו עוד לפני הדיון הראשון בבג"ץ שלפחות שני שופטים יגלו גישה עוינת למדינה, כך שהסיכויים להעביר את המתווה ללא פגע שאפו לאפס.

השרים ידעו היטב עד כמה סעיף היציבות תקדימי ובעייתי ובכל זאת הם התעקשו להכניס אותו למתווה. הם יכלו לפחות להתגאות בכך שכל יתר המתווה אושר, אבל נתניהו ושריו מעדיפים להתנהג כאילו בג"ץ זרק אותם מכל המדרגות. השר שטייניץ הרחיק לכת מכולם כשהאשים את בג"ץ בהתנהלות לא דמוקרטית. מעניין מה שטייניץ היה אומר על דרישת היציבות בימים שבהם היה שר אוצר ונלחם בנובל אנרג'י ותשובה. מן הסתם היה מתקומם על התקדים המסוכן ושואל איך ייתכן שניתן לחברה פרטית יכולת למנוע הליכי חקיקה בכנסת. ממש סוף הדמוקרטיה. מישהו צריך להזכיר לשטייניץ ממה נולדה הדרישה ליציבות שעליה הוא נלחם היום בחירוף נפש - היא נולדה משינויים בכללי משחק תוך כדי המשחק. את האיש שהתחיל בכך שטייניץ פוגש בכל בוקר כשהוא מסתרק מול המראה.

הבעיה האמיתית - אין שוק ללוויתן

התגובות של היזמים לאישור מתווה הגז הבליטו את ההבדלים ביניהם. קבוצת דלק, כמו תמיד, מחפשת פתרון יצירתי למשבר החדש שנוצר. בעבר הוכיחה השותפה הישראלית של נובל יכולת מרשימה לשכנע את האמריקאים לא לשבור את הכלים ולחזור לשולחן הדיונים עם הפקידים הישראלים הבלתי נסבלים מבחינתה. אני מהמר שגם הפעם תצליח דלק במשימתה. אחרי הכול, יהיה זה אירוני אם מתווה הגז לא ייצא לפועל רק בגלל התעקשותה של נובל. אבל בינתיים נובל מתבצרת בצדקתה, מטילה על הממשלה את האחריות למצוא פתרון שיאפשר את פיתוח מאגר לוויתן ומזכירה שהיא נחושה "להילחם בעוז" על זכויותיה כאן.

נובל אנרג'י היא חברה עם כבוד עצמי שבאה לעבוד. היא המשקיע הזר הגדול ביותר במשק הישראלי, אחרי אינטל, רק בלי המענקים והטבות המס. כמו אינטל גם נובל היא משקיע אסטרטגי, שלא בא לעשות סיבוב ולקטוף פירות, אלא לפתח ענף תעשייתי מרכזי יש מאין, במטרה להרוויח וכמה שיותר. בזמן שכל חברות החיפושים האחרות שפעלו כאן נכשלו, נובל הביאה לישראל חמישה מאגרי גז מסחריים. את מאגר תמר היא חיברה למשק ארבע שנים וחצי לאחר גילויו, זמן שיא במונחים בינלאומיים. חשוב לציין לשם האיזון שגם נובל מרוויחה, במיוחד בימים אלה, כשתזרים ההכנסות שלה מתמר הפך עוגן היציבות המרכזי של החברה. הציפיות של מנהלי נובל לקבל הכרת תודה על פעילותם בישראל התפוגגו מזמן. הצגתם כמנוולים וכשודדים פוגעת בהם עמוקות.

על הציפיות שיתנו להם לעבוד כאן ללא הפרעה מתכוונים בנובל להגן בחירוף נפש, גם אם זה כרוך באיומים מרומזים בבוררות בינלאומית. בעיני נובל האיום בבוררות הכרחי משום שישראל היא שותף בוסרי שעדיין איננו בנוי לקשר, בהשאלה מתחום הרומנטיקה. הממשל הישראלי בלתי צפוי, מדבר תמיד ביותר מקול אחד, גורר הכרעות עד אין קץ רק כדי לחזור בו אחר כך. ראש הממשלה ידידותי אבל אין לו יכולת Deli very והוא מתקשה לכפות את רצונו על הפקידות הסוררת. רק שאתמול התנפצה הדרישה ליציבות לנובל בפנים כשבית המשפט בא והכריז קבל עולם: "רבותיי, יציבות לא תקבלו כאן".

ועדיין אפשר להניח שסעיף היציבות איננו חזות הכול. סעיפים כאלה אינם מקובלים במקומות אחרים שבהם נובל פעילה, וגם הסעיף שנובל רצתה לא נותן לה אלא יציבות מוגבלת ולתקופה קצרה. כשהשקיעה בפיתוח מאגר תמר, נובל לא דאגה ליציבות ואפילו לא חיכתה לחתימת הסכמים למכירת הגז - כיון שידעה שהמשק הישראלי צמא לכל טיפת גז ושלמאגר יש שוק מובטח. הבעיה הגדולה עם לוויתן איננה היציבות אלא העובדה שלגז ממנו אין כרגע קונים. לכן, במקום להתעסק בסעיפי יציבות למיניהם המדינה צריכה להבטיח שוק ללוויתן.