בין חוק ההשעיה לחוק השכר

בימים אלה התקבלו בכנסת שני חוקים שעלו לכותרות. האחד הוא הגבלת שכר הבכירים; השני - חוק ההשעיה של חברי הכנסת. לכאורה אין ולא יכול להיות שום דבר משותף בין השניים. אבל יש מכנה משותף אחד חשוב ומעניין: שני הציבורים שאליהם בעיקר מכוונים החוקים, בכירי הבנקים וחברי הכנסת הערבים, נהגו כילדים שבודקים את גבולות המותר והאסור להם. חברי הכנסת הערבים נהנים בישראל מכל הזכויות הדמוקרטיות שהחוק מאפשר, אבל הם לא השכילו להבין שאין זכויות בלי חובות. יותר מכך - הם לקחו את הזכויות, והשתמשו בהן נגד המדינה שבה הם חיים, ושבה הם נבחרים.

לא מצפה לנאמנות

אני לא מדבר על חובות מופלגים. אני לא מצפה לנאמנות למדינה. אבל גם לא, בהחלט לא, לחוסר נאמנות. לא חשוב לי שיעמדו דום לזכר חללינו, לא מפריע לי שהם לא שרים את ההמנון, או לא עומדים דום אל מול הדגל. אבל כאשר הם מכבדים מחבלים שהורגים ורוצחים, כאשר הם מעלים אותם על נס כקדושים או גיבורים - בנקודה זו אני אומר לחבר הכנסת שנוהג כך: אני לא יכול, גם לא רוצה, לכפות עליך כיצד לנהוג ומה להרגיש; אבל אני גם לא מוכן לתת לך את את הכנסת כבמה להפיץ מעליה את חוסר נאמנותך למדינה.

מעלים את הרף

האמירה הזו נאמרה לח"כים הערבים הרבה יותר מפעם אחת. ובכל פעם הם חזרו על מעשיהם והעלו את הרף. הם כבר לא הסתפקו בניגוח, אלא עברו למעשים שנועדו להשפיל, שנועדו גם להתריס. כאילו אמרו: נראה אתכם פועלים נגדנו. אתם לא מסוגלים, כי אתם דמוקרטים.

זו הייתה שאלה של זמן עד שהכנסת והציבור יתעשתו ויאמרו: די. עד כאן. לא לכך נועדה הדמוקרטיה. הבלגנו הרבה זמן לנוכח הפרובוקציות שלכם, אבל אתם דורשים גם את הזכות לירוק עלינו. בהחלט הגיע הזמן לומר לכם: די!

חוקים מחויבי המציאות

איך זה מתקשר לשכר הבכירים? בכך שגם הם משתוללים זה זמן רב. ראיתם איך נקעה נפשו של הציבור מהתיאבון הכספי הבלתי נגמר שלכם. ביקשו מכם לרסן את עצמכם, הפגינו נגדכם - אבל אתם, ברוב יהירותכם, לא הקשבתם. אפילו העליתם בכל פעם את הרף. המשכתם לצבור כספים ולהוציא עיניים.

גם אתם, כמו הח"כים הערבים, לא השכלתם להבין שיש גבול. אז עכשיו שמו לכם גבול. וגם אתם בוכים. אבל המציאות היא שגם אתם הבכירים, כמו החכ"ים הערביים - אתם הבאתם את החוקים על עצמכם. אתם יצרתם מצב בו החוקים הפכו למחויבי המציאות.