חישוב יציבות

א. מי לא מכיר את מטבע הלשון החביב "אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי כך וכך". אני עצמי עשיתי בו שימוש מושכל השבוע; המון אנשים אמרו אחרי פסיקת בג"ץ על הגז ש"יש שופטים בירושלים", ואני חשבתי לעצמי מה היה קורה אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו אומר שיש שופטים בירושלים.

כשכולם כבר התחילו לומר שאם רק היה להם שקל על כל פעם שהם שמעו מישהו אומר שיש שופטים בירושלים, עשיתי מה שאני תמיד עושה; הלכתי צעד מושכל אחד קדימה לפני המחנה וחשבתי לעצמי מה היה קורה אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו אומר שאם רק היה לו שקל על כל פעם שהוא שמע מישהו אומר שיש שופטים בירושלים.

באיזשהו שלב נהיה קצת קשה לנשום, כי האוויר הפך סמיך ודחוס מרוב קלישאות - ואז הבנתי משהו. להגיד "אם רק היה לי שקל" זו רק עוד קלישאה, הרי כל השקלים האלה לא באמת מגיעים לאף אחד ולשום מקום, נכון? מה שצריך לעשות כדי לחסום את שצף הקלישאות זה פשוט להפוך את כיוון השקלים: בכל פעם שמישהו, בדגש על נבחר ציבור, ישתמש בקלישאה ריקה - הוא ישלם שקל.

החיוב ייעשה בצורה אוטומטית, והכסף יועבר ישירות לקרן מיוחדת למען אזרחי ישראל. מצעד כזה נרוויח כולנו פעמיים. בשלב הראשון תתעשר קופת הקרן המיוחדת במהירות, אני מעריך שבעשרות מיליארדים תוך 4 חודשים. בשלב השני תצטמצם, בתקווה, כמות הקלישאות, והאוויר, כמו השיח, יהיה נעים ונקי יותר. את הכסף תשקיע הקרן בפרויקטים חברתיים, חינוכיים וכלכליים.

למעשה, אפילו יש כבר קרן כזאת. ביולי 2014 אושר במליאת הכנסת "חוק הקרן לאזרחי ישראל". הקרן (שמאז לא שמענו עליה מילה) אמורה אמנם לנהל את הכסף שיתקבל מרווחי הגז הטבעי, אבל בינינו - כמו שזה נראה עכשיו, הגז הטבעי הזה והבג"ץ רק הולך לעלות לנו במיליארדים של פיצויים לחברות. כי עם כל הכבוד לשופטים שיש בירושלים, עורכי הדין שיש בטקסס ודאי מחזיקים עוד כמה אסים בשרוול. ובכלל, מי צריך גז טבעי בים כשיש לנו מרבצים אדירים של קלישאות על היבשה?

ב. האמת, שאף שזרמתי פחות או יותר עם מתווה הגז, אני מודה שמאוד אהבתי את פסיקת בג"ץ השבוע - ולא כל-כך בגלל ההשלכות והמשמעויות הפוליטיות והכלכליות שלו, כמו בזכות האירוניה המקסימה שעמדה במרכז הפסיקה: סעיף היציבות, קבעו השופטים, לא יציב.

"פסקת היציבות נקבעה בחוסר סמכות, ודינה בטלות", נכתב בפסק הדין. איזה משפט נהדר, על גבול הנשגב. אם פשוט תבהו בו לכמה דקות בלי להתמקד, כאילו היה מהתמונות האלה שהופכות מדו-ממד לתלת-ממד, יתחילו המילים לרקד מולכם ולשנות מקום ומבין המילים תעלה האמת הגדולה של החיים שלנו פה: אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה יציבות. היציבות דינה בטלות.

מצב של טלטלה קבועה, אומרים לנו שופטי בג"ץ, זה הכי הרבה יציבות שניתן להשיג פה. לא זו אף זו: השופטים כתבו, שחור על גבי לבן, שלממשלה בישראל אין סמכות להבטיח יציבות. מה יותר מזה? בעצם הם דיברו אלינו, האזרחים, מעל לראשם של הפוליטיקאים וחברות הגז: יציבות, חברות וחברים, היא חלום באספמיה, היא פאטה מורגנה. אנחנו חיים על קליפת אגוז הנסחפת בנהר השוצף-קוצף ונשפכת אל המפל הגדול. זה מה שאני קורא בפסיקת בג"ץ.  

המלצת השופטים להעביר את סעיף היציבות בחקיקה בכנסת ממש הצחיקה אותי. כן, כי שם הכול כל-כך יציב וסולידי ומקרין סמכות. הם כאילו אמרו לנו: רוצים קרקע יציבה בישראל? לכו ללונה פארק ותעלו על רכבת הרים. אפילו בסמכות וביציבות של עצמם לא הכירו השופטים כשבאותה שורה ממש השהו בשנה את דין הביטול שגזרו.

אני די בטוח שגם מעיניהם הנכבדות של השופטים לא נסתרה העובדה כי פסיקתם, שנועדה לתת יציבות, רק הגבירה את תחושת חוסר היציבות. אם קודם ידענו מה עשוי לקרות, כרגע אין לאף אחד מושג מה יילד יום - וכאן האירוניה בעצמה עושה פליק-פלאק: רק במצב של חוסר יציבות אנחנו הישראלים מרגישים בבית. היציבות לא טבעית לנו. אנחנו כמו מלחים בסירה או אסטרונאוטים בחללית: כשאנחנו דורכים על קרקע יציבה, יש לנו סחרחורת.

עובדה: לפני שבועיים פורסם מדד האושר העולמי, ושוב התברגנו בראשות הטבלה. ככה טוב לנו.

ג. יש דבר אחד שלא הבנתי בפסיקה, אני מודה: רוב השופטים פסקו ש"לממשלה אין סמכות לכבול את שיקול-דעתה של ממשיכתה". תגידו לי אתם, האם זה לא בדיוק מה שעושה, ומה שצריכה לעשות, כל ממשלה בכל החלטה? עזבו את הגז רגע (בינינו, זו לא כזו סוגיה מכריעה כמו שמספרים לכם), כששר תחבורה מחליט על פרויקט גדול, הוא לא כובל את שיקול-הדעת של ממשיכו? כששר חינוך משנה תוכנית לימודים, הוא לא מנסה לכבול את שיקול-הדעת של ממשיכו? כששר בריאות הולך על רפורמה, הוא לא כובל את ממשיכו?

מה רוצה בג"ץ? השופט אליקים רובינשטיין אף אמר שאין בסמכותה של הממשלה להחליט שלא להחליט, אבל לא צריך לחשוב על זה יותר משנייה וחצי כדי להבין שגם החלטה שלא להחליט כובלת במובן מסוים את שיקול-הדעת של זה שיבוא אחר-כך. ואם היציבות תעוגן בחוק, היא לא תכבול את שיקול-הדעת של הממשלה הבאה?

אז נכון שכל חוק אפשר לשנות וכל החלטה אפשר לבטל, וכמעט כל טעות אפשר לתקן, אבל מצד שני - האין כל החלטה שאנו עושים, גם אם אנחנו לא ממשלות, כובלת את שיקול-הדעת של ממשיכנו? ולא רק את שיקול-הדעת של ממשיכנו, גם את שיקול-הדעת שלנו עצמנו. כל מה שאנחנו מחליטים ועושים מהדהד הלאה. האין זו מהותה של כל החלטה וסיבתו של כל צעד? אין דבר שאין לו תוצאה.

הדבר היחיד שאני מצליח להבין מזה הוא ששופטי בג"ץ קראו, כמוני, את מדד האושר העולמי ודאגו לכך שנמשיך להיות מאושרים באופן יחסי גם בעתיד חסר היציבות שמחכה לנו.

ד. הגיבור הטרגי של הסיפור הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. רומנטיקן שכמותו. דון קישוט איש רחביה. מה הוא בסך-הכול רצה? לספק ולו מעט יציבות בתנאים לא יציבים, בשוק לא יציב, במדינה לא יציבה, באזור לא יציב, בפלנטה לא יציבה, ביקום שהולך ומתפשט. איש אחד מול כל העולם וכנגד כל הסיכויים, בכל פעם שהוא מתקרב והיציבות כבר כמעט בהישג ידו - הופ! היא שוב מתרחקת. הוא הרי לא יתייאש, נכון? הוא ימשיך לחתור אל אותה יציבות - פעם בגז, פעם במקום אחר - ובכל מאבק ליציבות רק יגביר את חוסר היציבות.

נכון שבכלל לא ברור איך אפשר לחתור ליציבות כשאתה מאמין שתמיד נחיה על החרב, שהיא לא בדיוק סמל השלווה והיציבות. אבל גם זה חלק מהקסם הישראלי שכולנו - שופטי בג"ץ, ראש הממשלה, המתנגדים למתווה וחברי הכנסת - נוטלים בו חלק, גם אם לפעמים בתפקיד המתנדב שמנסרים אותו.

אז כן, אי-אפשר, אבל אז מה? גם בזכות הסתירה המובנית הזו נוגעת ללבי החתירה הנואשת שלו ושל כולנו אל חלום היציבות הבלתי אפשרי. זה יפה בעיניי בלי קשר לסוגיה הספציפית של הגז - הרי בסוף ייחתם מתווה כזה או אחר. בעיניכם לא? אפילו לא קצת?