ציר יעלון-איזנקוט

במהלך דרכו בצמרת הצבא ובפוליטיקה למדנו להכיר כמה יעלונים. זוכרים את הנחשים בקריה, שבגללם היה נועל נעליים גבוהות? את התנפלותו על ג'ון קרי המסכן, שגם מגפיים לא היו עומדות בפניה; והיה יעלון שהודח למעשה מתפקיד הרמטכ"ל, לאחר שלא קיבל את השנה הנוספת, הרביעית, המקובלת. הוא נראה אז די מסכן, אובד דרך.

ואז בא נתניהו לעזרו, והוא מונה לשר הביטחון. בבחינת "לא רציתם אותי כרמטכ"ל - אז תקבלו אותי..." וכו'. ולא ממש ידענו מה קיבלנו. הוא נראה יותר כפקיד בבנק מאשר כאיש צבא, מתלבש כמו בימי קום המדינה, ומתנהל בצורה קצת חנונית. כיום אנחנו כבר יודעים יותר מי הוא משה יעלון. וזה נראה בהחלט לא רע. טוב, אפילו.

עמידה של כבוד

העמידה של יעלון בסוגיית החייל שירה במחבל המנוטרל מעוררת כבוד והערכה. מבחינה פוליטית, משתלם לו יותר להתייצב לצדו של החייל העצור. זה מה שרוב הציבור רוצה, אומרים הסקרים, ובמיוחד הרוב המכריע של מצביעי הימין, שהם המילייה הפוליטי שלו. יעלון בחר בדרך הקשה. הוא מסרב לראות בקול ההמון את קול שדי. הוא מבין כי דעת הרוב היא לא תמיד הדעה הנכונה או הראויה. יש לו דעה משלו והוא דבק בה, גם אם זה יעלה לו בתמיכת העדר. למזלו של יעלון, ולמזלנו, יש לו רמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, המציג גם הוא עמוד שדרה מוסרי ויציב. הוא לא יתעייף מלתמוך בחייל שטעה, אמר, אבל בשום אופן לא יתמוך בחייל שסטה מהנורמות המוסריות שצריכות להנחות את הצבא, ושהן הנורמות שלו, של הרמטכ"ל.

מסרבים להיכנע

שני האנשים הללו מסרבים להיכנע לקנאות ההיסטרית של בנט וליברמן. מה שהשניים הללו עושים נראה כהסתה, לא רק נגד הרמטכ"ל ושר הביטחון, אלא נגד היסודות שעליהם נבנה צה"ל. הם יודעים שיש ציבור שאפשר להלהיב אותו נגד כל דבר שהוא ערבי, בוודאי מחבל. אז הם מלהיבים. כי ככה זוכים לקולות ביום פקודה. יש להם מורה טוב, העומד בראש ממשלתם. צריך לקוות שהציר יעלון-איזנקוט ימשיך בדרכו הנוכחית. זה לא יהיה פשוט. השניים יצטרכו לעמוד מול הארס של בנט וליברמן, ומול פחדנותו האלקטורלית של נתניהו שנגרר אחריהם. האם אנחנו עדים להתהוותו של ציר הנהגה חדש?

עוד פעם דרעי זכאי?

לו כולם היו ילדיו של אריה דרעי, הייתה נפתרת בעיית הדיור במדינה. מתברר שלכל אחד מילדיו יש דירה. מאיפה הכסף? ברוך השם, אומר דרעי. זה נותן תקווה שהשם ידאג לדירות גם לאחרים, השקופים? יש מצב, רבי אריה?