קצת פחות דמוקרטיה

השבוע שעבר הסתיים בהודעת דונלד טראמפ, שהוא פותח משרדים בוושינגטון. הטוען העיקרי לנשיאות במפלגה הרפובליקאית, שנוא נפשו של הממסד המפלגתי, יחזור עכשיו על פתחי הממסד הזה, במתק שפתיים ובעורמה.

האומנם עינינו חוזות בהופעת טראמפ 2.0? טראמפ הפרגמטי, המעשי, החושף טפח של איש העסקים, ומסתיר טפח של דמגוגיה גסת-רוח?

בימים האחרונים, הכותרות על טראמפ נגעו למבוכה, לבלבול, להבהרה ולהתנצלות. הוא לא התכוון להגיד שנשים שוחרות-הפלה צריכות לעמוד למשפט ולהישלח לבית סוהר.

דווקא אפשר להאמין לו. עלייתו של טראמפ היא תוצאת ויתור מוחלט על כוונות. הוא התמכר לצלילי ההפתעה, שמעוררים שיהוקיו הפתאומיים. הוא אומר מה שעולה על דעתו כדי לחזור ולזכות בתשומת לבו של קהל משועמם, או של מצלמות טלוויזיה מחשיכות.

הטפח הרציונלי

מה חושף אפוא את הטפח הרציונלי בטראמפ? הידיעה הכמעט-ודאית שהוא לא יצליח להבטיח לעצמו את המינוי המפלגתי מבעוד מועד. סיכוייו לקבל רוב מוחלט של הצירים לוועידת המפלגה ביולי, לפחות 1,237, מתמעטים והולכים. הוא רחוק מן המספר הנכסף כדי 500, והסימנים מעידים שהרוח מתחילה לצאת ממפרשיו.

כמובן, הערכות כאלה נשמעו עוד מן הקיץ שעבר. אבל הן ביטאו משאלת-לב, או ציפיות הגיוניות. סקרי דעת הקהל לא אישרו אותן בשום שלב. עכשיו הסקרים הם המראים שטראמפ נקלע לצרות.

מחרתיים, יום ג', יתחדשו הבחירות המקדימות לאחר הפסקה של שבועיים. המצביעה תהיה מדינת וויסקונסין, בצפון המערב התיכון של ארה"ב, שמאלה משיקאגו, מתחת לקנדה.

שניים מן הסקרים האחרונים בוויסקונסין מראים יתרון של 10% לטד קרוז, הסנאטור הימני-דתי-רדיקלי מטקסס. בוויסקונסין, המנצח גורף את מלוא הקופה, ללא פרסי ניחומים. אם יתאמתו הסקרים, לקרוז יהיו רק 230 צירים פחות מאשר לטראמפ.

להפוך את הגלגל?

אנחנו נמצאים בדיוק באמצע הדרך. עונת המקדימות התחילה באחד בפברואר והיא תסתיים בשבעה ביוני, בשש מדינות, שיכללו את הפרס הגדול מכולן, קליפורניה (172 צירים). באמצע עוד יהיו מדינות גדולות מאוד כניו יורק ופנסילבניה. טראמפ מועמד לנצח בשתיהן, אבל שם לרוע מזלו המנצח אינו גורף את כל הקופה.

היתכן שבאמצע הדרך, לאחר שבערך שני שלישים של המדינות כבר הצביעו, המפלגה הרפובליקאית עדיין תוכל לשנות את דעתה, ולהדיח את המוביל? זה לא קרה כמעט מעולם בתולדות הבחירות המקדימות.

היו ניסיונות להפוך את הגלגל. ב-1972, הממסד הדמוקרטי התמלא חרדה עמוקה מפני האפשרות שג'ורג" מקגאוורן, סנאטור רדיקלי, בן דמות מוקדם של ברני סנדרס, ייבחר למועמד המפלגה לנשיאות. הניסיונות לבלום אותו נמשכו עד הרגע האחרון, עד הוועידה עצמה, אבל עלו בתוהו. החרדות התאמתו: מקגאוורן הפסיד לריצ"רד ניקסון ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב, התבוסה האיומה ביותר של מועמד כלשהו עד הזמן ההוא.

ב-1976 נעשה ניסיון לעצור את ג'ימי קרטר. המושל הצעיר מאוד של קליפורניה, ג'רי בראון, קפץ אל הזירה באיחור, הצליח לנצח בשלוש מדינות, אבל לא התקרב אפילו לדגדג את קרטר. אגב, בראון חזר וניסה ארבע שנים אחר כך, נגד קרטר, ו-16 שנה אחר כך, נגד ביל קלינטון. כיום הוא המושל הקשיש מאוד של קליפורניה.

מאז לא נעשה ניסיון לעקוף את המועמד המוביל בשלב כה מאוחר של מערכת הבחירות. זה היה בעיקר לא-ריאלי, וגם לא הוגן. סוף סוף, בשביל מה יש בחירות אם הממסד מסוגל להטיל וטו על תוצאותיהן, או על מגמתן?

זו הייתה רק המלצה

עד אמצע שנת ה-70, הבחירות המקדימות לא היו אלא המלצה לוועידת המפלגה. הן נערכו במספר מצומצם מאוד של מדינות. במקדימות של 1960, למשל, שבהן ניצח ג"ון קנדי, הצביעו רק 15 מדינות. כל השאר שלחו צירים "לא מחויבים" לוועידה, והעדפותיהם היו תוצאה של משא ומתן קדחתני מאחורי הקלעים, לא של רצון הבוחר.

תוצאות המקדימות במדינות המצביעות עשו כמובן רושם, ונחשבו לשבשבת רוח. אבל הן התחילו להכריע את הכף רק ב-1972 אצל הדמוקרטים ורק ב-1976 אצל הרפובליקאים. רק מ-1980 ואילך, זהותם של מועמדי שתי המפלגות לנשיאות הייתה ידועה חד-משמעית עוד לפני כינוס הוועידות, מכוח הרוב שקיבלו במקדימות.

בשתי המפלגות היה מלכתחילה חשש ניכר מפני הדמוקרטיזציה של התהליך. עניינו של החשש לא היה רק חוסר החשק של הבוסים ואמרגני הקולות לוותר על כוחם, אלא גם הפוטנציאל של ניצול לרעה. שיעור ההצבעה במקדימות קטן בהרבה מזה של הבחירות הכלליות, ומטבע הדברים חלק ניכר של המצביעים נוטים להיות רדיקלים וקנאים. אלה הם האנשים הנוהרים אל הקלפי. האדישים, או אדישים יחסית, נוטים להישאר בבית, או במשרד (באמריקה אין ימי שבתון לצורך הצבעה).

רדיקלים של השמאל היטו את המפלגה הדמוקרטית שמאלה בשנות ה-70 וה-80, והקלו על הרפובליקאים להביס אותה בבחירות הכלליות. כיוצא בזה, רדיקלים של הימין אצל הרפובליקאים קירבו את ביל קלינטון לנשיאות, והקלו על ברק אובמה לחזור ולהיבחר.

אה, צפון-דקוטה

הדמוקרטים ניסו להתחכם לסכנת הרוב המקרי. הם תיקנו תקנה, שהעניקה בערך חמישית ממושבי הוועידה ל"צירי-על" (superdelegates). הם התמנו על יסוד מעלותיהם האישיות התרומיות, בהנחה שהם יאזנו תהליך המועד לעיוות פופוליסטי. הרפובליקאים לא עשו כן, אולי מפני שהם הניחו כי אצלם לא יתכנו פופוליסטים. מותר לנחש שהם מצטערים מאוד.

המפלגה הייתה פטורה עכשיו מעונשו של טראמפ אילו התנהלה כמו שלוחתה באחת המדינות דלילות-האוכלוסים ביותר של ארה"ב. צפון-דקוטה, במערב התיכון, על גבול קנדה, עורכת היום (א') את המקדימות שלה. איש אינו מוזמן לעמוד בתור לקלפי. שועי המפלגה, פעיליה ועסקניה מתכנסים לפגישה סגורה, שבה הם ממנים את 25 צירי המדינה לוועידה. ספק אם אפילו אחד מהם יתמוך בטראמפ. מי יודע, אולי המפלגה הארצית מלומדת-הייסורים תאמץ את נוסחת צפון-דקוטה בפעם הבאה.צירי הוועידה חייבים בנאמנות למועמד שבשמו נבחרו רק בסיבוב הראשון. אם אין הוא זוכה ברוב, נאמנותם פוקעת בהדרגה, תלוי במדינה. שליחי הממסד מנסים לפתות את צירי טראמפ לערוק בסיבובים הבאים, ועל פי דיווח אחד בערך מאה כבר נענו.

חתירה בוטה מדי תחת רצון הבוחר תזיק לרפובליקאים בבחירות הכלליות בנובמבר, בוודאי בין תומכי טראמפ. אבל עכשיו נראה שניצחון בנובמבר יורד למקום השני בסדר העדיפויות של המפלגה. במקום הראשון עומד, ללא עוררים, הצורך להיפטר מטראמפ, כדי שכתם נוכחותו לא ידבק במפלגה בשנים הבאות. יתכן שזה יעלה יפה, או אולי לא כל כך יפה, מה זה משנה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny