תביעה לצורך התשה

המדיניות המשפטית במדינה דמוקרטית מחייבת הותרת שערי בתי המשפט פתוחים לכל אדם בכל מצב, ולכן, כעניין של עיקרון, נמנעים בתי המשפט מלדחות תביעות על הסף, גם אם נראה כי סיכוייהן נמוכים, ומשתדלים לתת לכל אדם את יומו בבית המשפט.

למרבה הצער, לא מעטים הם האנשים אשר עושים שימוש ציני בנגישות הרבה שמאפשר בית המשפט, כדי להגיש תביעות חדשות בתכיפות גבוהה, במטרה להתיש את הצד השני ואת המערכת המשפטית. תופעה זאת נפוצה במיוחד בבתי המשפט לענייני משפחה, לאור ההלכה המשפטית שקובעת כי ענייני משמורת ומזונות של קטינים נותרים תמיד פתוחים לשינויים.

פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה לאחרונה יוצא חוצץ כנגד המדיניות המתירנית של דיון מחודש במשמורת הילדים, לאחר שכבר ניתן פסק דין בנושא זה, תוך שהוא טובע את הכינוי "הורה הרסני", עבור הורים כדוגמת האב במקרה שניצב בפניו.

מדובר באב שהגיש תביעה להעברת המשמורת מהאם לידיו, בטענה כי האם מתנהגת באלימות קשה כלפי הילדים. התביעה הוגשה שנה בלבד לאחר שניתן פסק הדין הקודם שנתן את המשמורת בידי האם, מבלי שחל כל שינוי מהותי המצדיק את פתיחת ההליכים מחדש. הכינוי החמור "הורה הרסני" נובע מההרס שזורע ההורה התובע הסדרתי כלפי 3 גורמים: המערכת המשפטית, הילד וההורה השני.

מבחינת השיקולים המערכתיים של בתי המשפט, הנזק הוא ברור. בתי המשפט עמוסים גם כך לעייפה בתביעות, והקצאת זמן שיפוטי להורה שהוא תובע סדרתי גוזל זמן יקר מהורים אחרים. בנוסף, פתיחתו מחדש של פסק דין חדשות לבקרים מפחית ממעמדו הציבורי כחותמת סופית של הדיון המשפטי.

מערכת שיקולים נוספת נוגעת לפגיעה בילד עצמו, אשר הוריו שבים ומתכתשים בבית המשפט סביב נושא שכבר הוכרע. גם אם ההורים לא מסיתים את הילד במהלך המאבק, במרבית המקרים הילדים נחשפים להליך המשפטי במידה זו או אחרת. כמעט כל הילדים נדרשים להפגש עם פקידי הסעד מרשויות הרווחה לצורך הכנת תסקיר, ולעיתים הילד אף מוזמן ללשכתו של השופט כדי לשמוע את עמדתו. הילד מוצא עצמו שוב במצב שבו הוא נדרש לבחור בין הוריו, לדווח על אופי ההורות של כל אחד מהם ולחוות כיצד המתח בין ההורים שב ועולה כתוצאה מהעימות המחודש.

אין צורך לומר כי את המחיר הכבד ביותר משלם ההורה הנתבע, שכבר ניהל הליכים לא נעימים בבית המשפט בסיבוב הקודם, וכעת שוב עומדת הורותו בספק ונבחנת במיקרוסקופ על-ידי אנשי מקצוע. הנטל על ההורה הוא לא רק נפשי אלא גם כלכלי, שכן גם אם מוטלות הוצאות משפט על ההורה התובע בסיומו של ההליך, הן לא תמיד מכסות את העלויות האמיתיות של שכר-טרחת עורכי הדין.

לבית המשפט אין אפשרות להנפיק "צו חוסם" אשר מונע מ"ההורה ההרסני" מראש, ובאופן עקרוני וגורף, להגיש תביעות חדשות בנושאים שכבר הוכרעו, ולכן הדרך להילחם בתופעה זאת היא בשני אמצעים:

האמצעי הראשון הוא מחיקת תביעות כבר בשלב מקדמי. בית המשפט לענייני משפחה הציב מחסום כניסה עבור הורה שרוצה לדון מחדש במשמורת, והלה יקבל זכות גישה לבית המשפט רק לאחר שיוכיח התקיימם של שני תנאים: האחד - שמאז שניתן פסק הדין הקודם, נוצרו נסיבות חדשות, מהותיות ומשמעותיות, שמצדיקות בכלל בחינה מחודשת של פסק הדין הקודם, ואם התשובה לשאלה זאת היא חיובית, עליו לשכנע בנוסף שנסיבות חדשות אלה יוצרות מצב חדש, שהוא לרעת הקטין, בכדי להביא את בית המשפט לדון בתיק.

אמצעי נוסף ויעיל הוא חיוב בהוצאות משפט גבוהות, שירתיעו מפני נקיטת הליכים חוזרים, ובמקרה זה בחר בית המשפט לחייב את האב בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל לטובת אוצר המדינה, בכדי לחדד את המסר ההרתעתי מפני נקיטת הליכים נוספים באותו נושא. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il