קצב חוזר למקומו הראוי

התוצאה של פרשת משה קצב היא ראויה, אבל הדרך אליה קצת פחות. לא ברור מדוע צריך את כל המהומה המשפטית והתקשורתית. בית המשפט קבע שהאיש אנס. הוא לא נשיא המדינה ולא ממלא שום תפקיד ציבורי אחר. השאלה אם יהיה בבית או בכלא היא לא נושא ציבורי, אלא פרטי ואישי.

אני גם לא מבין למה נזקקנו לדרמה של כמה ישיבות של ועדת השחרורים. כל זאת בשביל להגיע למסקנה שהאיש מתנהג בצורה כוחנית, שהוא רואה עצמו כקורבן ושאין לו שום אמפתיה לקורבנותיו? הדברים הללו היו ידועים לכל מי שעקב אחרי הנשיא לשעבר - הן בכלא והן מחוצה לו.

קצב עוד לא הפנים את חומרת מעשיו. לו הוחזר לביתו, היו מקיפים אותו שם מלחכי הפנכה ומחזקים אצלו את תחושת הקורבן, ובתוך כך היו חייבים "ללכלך" על קורבנות מעשיו. כנראה שקצב זקוק לעוד זמן למחשבה והרהור וחשבון-נפש. הכלא הוא מקום הרבה יותר טוב מהבית לצורך זה. 

האם הבימה "לאומי"

העובדה שמירי רגב, מתוך רגשי נחיתותה, מציגה עצמה לפעמים כאשה המונית וחסרת תרבות - עובדה זו לא אומרת שלפעמים היא יכולה להיות גם צודקת. כמו במקרה של הבימה. רגב הקימה ועדה שתפקידה לבדוק אם יש טעם לכך שתיאטרון זה ימשיך להיחשב ולהיקרא "לאומי". מחשבה בהחלט הגיונית.

במקרים כאלה, צריך להודות, יש יתרון לאדם שבא לגמרי מהחוץ. אנשים מתוך המילייה התיאטרוני בחיים לא היו מעזים להעלות אפשרות כזאת.

שומרים זה על זה

מדובר בתחום שבו אנשים קשורים אלה באלה כבר עשרות שנים. שחקנים, במאים, תפאורנים - כולם מכירים את כולם, כולם מרכלים על כולם, כולם עושים פוליטיקות עם ועל כולם.

הגרעין הקשה של המילייה הזה הם אנשים שנמצאים בו כבר עשרות שנים. והם מאוד מקפידים לשמור אלה על אלה. גם הדמיון הפרוע ביותר לא יכול לייצר סוג של חיבה או ידידות בין מנהלי התיאטרונים. אבל הם לא יתנו לטינתם לגרום לפגיעה באחר, כאשר יש אפשרות שמחר זה יחזור גם אליהם כבומרנג.

המלך העירום

לכן דברים בעולם התיאטרון מתקבעים. לכן אף אחד לא ממש שאל "הלו, למה תיאטרון הבימה הוא הלאומי?". מה גם שכבר שנים יש מקום לשאלה זו.

לפי פרסומים שונים, מבקר המדינה עומד לפרסם דוח שלילי ביותר על המתרחש בתיאטרון, וזה מה שהפעיל את רגב. גם בלי הדוח הדברים ידועים כבר זמן רב, אבל הכול נמשך מכוח האינרציה והחשש לעשות גלים. באה רגב ואומרת שהמלך הוא עירום וצריך לבדוק למה. צודקת.