ישראל בהודו: "מקדש הזהב"

השבוע שעבר הסתיים בהודעת כישלונה המונומנטלי של מדיניות החוץ הטורקית מחזיר באלה הימים את טורקיה אל דלתה של ישראל.

אסטרטגים ישראלים יטענו אל נכון שזה היה בלתי נמנע, אפילו בימי ההתרגשות הארדואנית (הקצת-אמיתית והרבה-מבוימת) סביב "מרמרה הכחולה". לטורקיה, הם יגידו, כנראה, יש אינטרסים מובנים, יהיו צבעי ממשלתה והקפריזות שלה אשר יהיו.

מול דרום ערבי עוין, מול מזרח שיעי צונן, מול צפון רוסי מאיים, טורקיה זקוקה לפילגש ההיא, הקטנה ומוקפת האויבים, גם אם רוב הטורקים מעקמים את חוטמם.

לישראל יש ניסיון רב שנים במעמד הפילגש. היו לה מאהבים דיסקרטיים רבים (אפשר גם להפוך את המגדר), היא נעמה להם מאוד, אבל צורכי ייצוג והעמדות פנים חייבו אותם לוותר על שירותיה. היא הייתה פילגשו של השאה האיראני, ופילגשו של הקיסר האתיופי; היא הייתה אהובה מאוד על הנשיא המייסד של קניה ועל הרודן המייסד של חוף השנהב, שלא להזכיר את הרודן ארך-השנים של קונגו-זאיר.

לא נורא להיות פילגש כאשר אין ברירה, אבל זה לא בדיוק כבוד גדול.

איפה היינו עד 1991

ב-25 השנים האחרונות ישראל פיתחה מערכת יחסים אסטרטגית עם הודו, שהיא כה ענפה וחשובה, וכה מועילה ומכניסה, עד שאפשר לטעון כי רק זו עם ארה"ב חשובה ממנה. לרגל היקפה ורצינותה כמעט אין מנוס מלתהות מדוע היא לא קרמה עור וגידים הרבה קודם. איפה היינו עד 1991, לכל הרוחות.

אין זו אשמת ישראל, כמובן. הודו, תחת שלטונה של שושלת נהרו-גנדי, הייתה לכודה בכל מיני בועות זמן ומחשבה. היא סירבה לאמץ כלכלת שוק, מה שגזר עליה שיעורי צמיחה פתטיים ומקום בשורה האחורית המרוחקת של ארצות אסיה; והיא סירבה להשתחרר מהלוך מחשבה אנטי-אמריקאי, אנטי-מערבי וממילא אנטי-ישראלי.

הנסיבות חילצו אותה משם, בלי חשק ונגד רצונה. הליברליזציה האטית מאוד של כלכלתה התחילה כמעט באותו הזמן שבו כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. לישראל היו אז "שגריר, מזכיר ונהג", נזכר אחד מראשוני הדיפלומטים של ישראל בניו דלהי, גיל השכל. מאז, הצפיפות גדלה מאוד בבניין השגרירות, והיחסים נסקו אל גבהים אולימפיים.

בין האריאנה לגואה

השכל עומד כיום בראש מש"ב, המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ (קודמו היה השגריר הנוכחי של ישראל בהודו, דני כרמון). הוא התלווה בשבוע שעבר אל שר החקלאות אורי אריאל. לשר ניתנה ההזדמנות לפתוח את הביתן המרשים של ישראל בתערוכת המים הבינלאומית בדלהי, ולחנוך "מרכז מצוינות" חדש של ישראל במדינת האריאנה, לא הרחק מעיר הבירה.

צריך למהר ולהזכיר, שהיחסים עם הודו ענפים, עמוקים ומבטיחים בעיקר, בעיקר מאוד, בזכות קשרי הביטחון. ישראל היא ספקית נשק מרכזית וחשובה של צבא הודו; היא שותפת חיונית במאמץ לחזק את ביטחון הפנים של הודו; ויש לה שיתוף פעולה מסיבי בענייני מודיעין.

יריד נשק בינלאומי בגואה בסוף החודש שעבר המחיש את סדר החשיבויות. 28 חברות ישראליות השתתפו, מנכ"ל משרד הביטחון הגיע, שר ההגנה של הודו הופיע והצטלם; ורפאל חתמה על הסכם של עשרה מיליארד דולר עם תעשייה בטחונית הודית ענקית על פיתוח משותף של מערכות נשק.

הדגמ"ח, הצילינדר וכובע הטמבל

צבא וביטחון היו רשיונות הכניסה של ישראל אל לבה של הודו, כשם שהיו בטורקיה, באיראן, בסין, באפריקה. בין הדגמ"ח לבין הצילינדר, או אפילו כובע הטמבל, הדגמ"ח תמיד הכריע את הכף. מפעם לפעם הוא גם סיבך את ישראל בעזרה למשטרים מפוקפקים. הודו כמובן אינה אחד המשטרים האלה. עם כל פגמיה הניכרים, היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם, והיא עומדת במאבק נגד שכנים שוחרי רע. יש לישראל סיבה טובה לסייע לה, גם בשם אינטרס עצמי, גם בשם ידידות ושיתוף גורל.

אבל בהודו, בתוקף מיוחד, יש לישראל צורך להפגין ערך מוסף. 15 מרכזי מצוינות לחקלאות, ועוד 15 בדרך, הם כלי בדוק. סוף סוף, אין להודו אתגר גדול יותר מהאכלת מיליארד ורבע תושביה. היא אמנם התקדמה כברת דרך עצומה מן הזמן שבו עמדה תדירות על סף רעב. כיום היא יצואנית נטו של מזון. אבל העוני הקודר של אזוריה הכפריים מזכיר את כברת הדרך שהיא עדיין צריכה לעבור.

כתבתי במקום אחר בהרחבה על מעשיהם של יועצים חקלאיים ישראליים בהודו, והקורא מוזמן לעיין בפרטים (http://tinyurl.com/israel-india-mango). השר אריאל ומשלחתו המשיכו מה שהתחילו קודמיהם. ישראל קוטפת פירות של רצון טוב.

בשנה שעברה, כאשר נפתח מרכז מצוינות ראשון במדינת פנג'אב, בצפון מערב הודו, ראש הממשלה של פנג"אב היה אורח הכבוד. הוא איש בן 88, ועומד בראש מפלגה דתית סיקית. המרכז העולמי של הדת הסיקית נמצא בפנג"אב, בעיר הקודש אמריצאר.

ראש הממשלה, פארקאש סינג באדאל, השווה את מרכז המצוינות הישראלי עם "מקדש הזהב", לבה המפורסם של אמריצאר. שבח גדול יותר מסיקי פשוט אי אפשר להעלות על הדעת. אגב, השרה לעיבוד מזון בממשלה המרכזית של הודו, בת-שיח של השר אריאל, נשואה לבנו של באדאל, שהוא בעצמו סגן ראש ממשלת המדינה. זה עניין די רגיל בפוליטיקות השושלתיות של הודו.

ההינדואית, הכוהן והאל עם ראש הפיל

מטאפורות רוחניות שימשו גם את שרת המים בממשלת הודו, אומה בהארטי, פוליטיקאית ותיקה וידועה של הימין הדתי ההינדואי. היא הכריזה כי ישראל היא "הגורו שלנו בענייני מים". המושג הזה, המשמש בהוראות חילוניות בהחלט בהרבה ארצות, מציין סמכות דתית ורוחנית בדת ההינדו.

גב" בהארטי שמעה שהשר אריאל הוא נצר למשפחת כוהנים. הוא אמנם שייך לדת אחרת. אז מה. ההודים הם פוליתיאיסטים מושבעים ("35 מיליון אלים"), ורק לעתים רחוקות הם מסרבים לקבל ברכה מאלוהים אחרים. היא ביקשה אפוא שהכוהן הישראלי יואיל לברך אותה. הוא נענה, אם כי לא ציפה בדיוק לתוצאות.

שרת המים העניקה מתנה לשר מן הבית היהודי: פסלון של האל ההינדואי הבכיר גאנש (Ganesh), אולי הפופולרי ביותר בפנתיאון האלים של ההינדואיזם. לגאנש יש ראש פיל, והוא יושב על גבו של עכבר.

השר אריאל כעכע בגרונו, אם גם באופן דיסקרטי. הוא היה יכול לעשות מעשה אברהם בחצר אביו תרח, ולנפץ את גאנש לרסיסים. אבל זה לא היה מועיל ליחסי ישראל-הודו. כבוד השר למד על בשרו את פירוש המלים הצרפתיות raison d'Etat (סיבה מדינית). הוא לא ניפץ, ואנחנו עדיין הגורו, ומצוינותנו היא עדיין מקדש הזהב.

ישראל היא כבר יותר מפילגש בהודו, אם כי היא עומדת עדיין בשלב האירוסין. היא עדיין לא התקדשה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny