רגולציה של צרות-עין

החוק להגבלת שכר הבכירים במערכת הפיננסית עורר דיון ציבורי נרחב, שרובו הוקדש לשאלת סבירות שכרם של מנהלי הגופים הפיננסיים. לא אעסוק כאן בסוגיה זו, משום שאני סבור שביקורת על גובה השכר ועל קצב עלייתו בשנים האחרונות, היא לגיטימית, בין שאני שותף לה ובין שלאו. השאלות שבהן אעסוק הן - האם יש מתאם בין הוראות החוק לבין הנימוקים שבשמם, כביכול, הוא חוקק, ואיזו מטרה חברתית הוא ישרת.

הנימוק המרכזי שניתן לחוק הוא רצון לצמצם פערים חברתיים. לפי השקפת מחוקקיו, השכר המוגזם (לשיטתם) שמקבלים מנהלים במערכת הפיננסית, הוא אחד הגורמים לפערים החברתיים הגבוהים בישראל, שעל קיומם ועל הצורך לשאוף לצמצם אותם, דומה שאין חולק.

גם אם נתעלם מההשפעה השולית במונחי מאקרו של "קיטום" שכר הבכירים (מדובר בסכום של מאות-מיליוני שקלים לפני מס לכל היותר), השאלה העיקרית שיש לשאול היא - כיצד תתרום הגבלת שכר זו לצמצום פערים חברתיים כלשהם. ניתוח החורג ממסגרתה של רשימה זו, מלמד כי הסיכוי ששכר הבכירים יישאר על כנו תוך עליית שכר מקבילה של כל שאר עובדי החברה אינו מעשי; וממילא, מרבית החיסכון שיושג בהוצאות ההנהלה והשכר של המערכת הפיננסית, תתורגם לגידול שווה-ערך ברווח לחלוקה לבעלי המניות.

נדרשת אפוא יצירתיות יוצאת דופן כדי לשכנע, כי גידול ברווח של גוף פיננסי, שרובו ככולו יגיע לידי בעלי-השליטה בו, יתרום לצמצום הפערים במשק.

בהקשר זה, חשוב להדגיש כי תיקון 20 לחוק החברות, שהוא הניסיון הקודם של המחוקק להתערב בשכר (ואשר עדיין מוקדם מדי לשפוט את השלכותיו), לא נועד לצמצם את הפערים הכלליים במשק, אלא הוא בא מתוך מחשבה שייטיב עם בעלי המניות של החברות הציבוריות. זו הסיבה לכך, שהתיקון מאפשר לבעלי המניות בכל חברה לקבוע את שכר המנהלים שאותם הם מעסיקים, ואינו קובע "מיטת סדום" אחידה לקטן כגדול. זו גם הסיבה לכך, שתיקון 20 חל רק על חברות ציבוריות.

לעומת זאת, חוק שכר הבכירים חל גם על גופים פיננסיים בבעלות פרטית, אינו קשור לגודלו של הגוף, והוא אף שולל מבעלי המניות את היכולת לקבוע מהו התגמול הראוי שהם מבקשים להעניק, גם אם מדובר בבעל מניות אחד בודד המחזיק במלוא הון החברה.

מדוע עוסק החוק רק במנהלים במערכת הפיננסית? זו כנראה הטענה המרכזית ביותר המושמעת כלפי החוק, הפליית המנהלים הפיננסיים, וגם כאן הנימוקים המועלים להצדקתו נשמעים מלאכותיים. ראשית נטען, כי הגבלת שכר בגופים מוסדיים "תחלחל" לשאר החברות בבורסה, שכן הם דומיננטיים בהצבעה על שכר בחברות ציבוריות, ויש להניח כי המוסדיים "יתיישרו" לאותן נורמות. נוסף לכך שטענה זו מניחה כי מנהלי הגופים המוסדיים ינקטו צעד של ענישה קולקטיבית כלפי כלל המנהלים במשק על העוול שלדעתם נגרם להם, היא אינה מתייחסת גם לשאלה הפשוטה: אם הכוונה היא כי החוק ישפיע בעקיפין על כלל המשק, מדוע לא החילו אותו במישרין על כלל החברות במשק הישראלי?

סיבה שנייה הניתנת להתמקדות במנהלי הבנקים וחברות הביטוח היא, כי הגופים הפיננסיים מנהלים כספי ציבור ועושים שימוש ב"רישיון" שהעניקה להם המדינה, וחלקם אולי אף נהנים מ"רשת ביטחון" רעיונית לעת צרה.

ראשית, כל חברה הנסחרת בבורסה ואשר הנפיקה מניות ו/או איגרות-חוב לציבור, מנהלת במובנים מסוימים כספי ציבור. שנית, אם סבורה המדינה כי בינה לבין (חלק) מהגופים הפיננסיים שהחוק חל עליהם, קיים חוזה ל"רשת ביטחון רעיונית", שאינו מתומחר כראוי, תתכבד ותקבע את מחירו. מדוע השלכתו היחידה היא על שכרם של קומץ מנהלים בראש הפירמידה?

אלא שההפליה האמיתית בהקשר זה היא אפילו חמורה מכך. על-פי נתוני מינהל הכנסות המדינה, תקרת השכר שנקבעה בחוק משקפת, פחות או יותר, את הכנסתו הממוצעת של המאון העליון במשק. מדובר בקבוצה המונה יותר מ-30 אלף איש, הכוללת בעלי נכסים, אנשי-עסקים, עובדי היי-טק (שאנו מוחאים כפיים לכל "אקזיט" שלהם), מנהלי חברות (ציבוריות ופרטיות), בעלי מקצועות חופשיים ועוד. על כמה עשרות מנהלי גופים פיננסיים נאסר להרוויח את הסכומים שחלק ניכר מאותם עשרות-אלפים ימשיך להרוויח. מדוע?

מדוע החליטה הכנסת להעדיף את בעלי ההון על פני השכירים? יתר על כן, השאלה הקשה ביותר שעל המחוקקים להשיב עליה היא - מדוע הם מעדיפים את בעלי ההון, שגורמי הייצור שבידם הם הון פסיבי הצובר תשואה מהשקעה, על פני המנהל השכיר שגורמי הייצור שבידיו הם רק כישרון, השכלה ועבודה קשה.

כך למשל, אם גוף פיננסי פלוני השיג רווח שנתי של מאה מיליון שקל, ויש לו בעל-שליטה המחזיק 30% ממניותיו, הרווח שייזקף לזכות אותו בעל מניות באותה שנה הוא 30 מיליון שקל. אלא שלמנהל אשר תרם להשגת הרווח בכישרון ובמאמץ מיוחדים (לפחות לדעתם של בעלי המניות המצביעים בעד שכרו), אסור לשלם אפילו 10% מהרווח שהפיק בעל-השליטה. המנהל השכיר מופלה לרעה מול בעלי המניות, הן בתקרת שכרו והן גם (ואולי בעיקר) בנטל המס החל עליו. בעוד שהמנהל השכיר מצוי בסביבת מס כוללת העולה של 50%, נהנה בעל ההון ממס מופחת הן בעת הפקת הרווח (כדיבידנד בין חברות) והן במכירת מניותיו (כמס רווחי הון).

כפי שהראה לא מכבר הכלכלן תומס פיקטי, אחד הגורמים המרכזיים לגידול באי-השוויון הוא העובדה שהתשואה על ההון גבוהה משיעור צמיחת המשק, דבר הגורם לכך שחלק גדל והולך מתוך עוגת ההכנסות מגיע לידי בעלי ההון. שוק חופשי שאין בו מגבלות שכר ומתגמל כישרון, השכלה, תעוזה ועבודה קשה, על בסיס של היצע וביקוש, מאפשר ניידות חברתית וכלכלית גם למי שאין בידיו הון ראשוני.

הדוגמה לכך היא עולם ההיי-טק, הנותן הזדמנות שווה לכולם להתעשר, אולם בהחלט ייתכן כי גם מנהל הבנק התחיל את דרכו בתחתית סולם השכר. אכן, חקיקת תקרת השכר אולי תמנע מקבוצה קטנה של מנהלים להתקדם מהעשירון העליון למאון העליון, אך היא לא תשפיע על מי שהונו אינו מושג מעבודה, ולא תקדם במאומה את מי שממילא נמצא בתחתית טבלת העשירונים.

הדבר מזכיר את הבדיחה על ההבדל בין המנטליות האמריקאית לישראלית: כאשר עני פוגש עשיר באמריקה, העני שואל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי להתעשר גם כן. כאשר עני פוגש עשיר בישראל, העני שואל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי שהעשיר יהיה עני כמוהו. אלא שבישראל של היום, רגולציה של צרות-עין כבר אינה בדיחה; היא קו מנחה בחקיקה.

מדוע החוק צריך להטריד?

כבר ציינתי כי ככל הנראה ישפיע החוק על קבוצה מצומצמת של כמה עשרות מנהלים לכל היותר. מדוע איפה הוא צריך להטריד אותנו?

התשובה לכך כפולה. ראשית, קשה להימלט מהמסקנה כי מדובר בחוק שלא באמת ייטיב עם איש, אלא רק יקרוץ לאותו חלק של הציבור המתמודד עם קשיים כלכליים, ונוח לו להאמין כי מי שאשמים במצבו הם מנהלי הבנקים. בעיניי, מדובר ברטוריקה ובמדיניות חקיקה מטרידות, בלשון המעטה. חקיקה כזו מספקת גם עלה-תאנה להתחמקות מטיפול בבעיות האמיתיות - למשל, איך ניתן לשפר את כושר ההשתכרות של אוכלוסיות שבאופן מסורתי מצויות בתחתית הטבלה..

מעבר לכך, חשוב לשוב ולהבהיר את המחיר שמשלמת כלכלת ישראל בשנים האחרונות על הגל הפופוליסטי ששטף ושוטף את המשק, ודומה כי קנה לו שביתה גם בבית-המחוקקים. מדינה המשדרת שוב ושוב אי-יציבות רגולטורית, התערבות בקניין הפרטי (חירותם של בעלי המניות לתגמל מנהלים), והעדפת רטוריקה נטולת בסיס ממשי על פני שיקולים כלכליים אמיתיים, אל לה להתפלא כי הציון הגלובלי שהיא מקבלת בתחום הנכונות לנהל בה עסקים, הולך ויורד. אל לה להתפלא אם משקיעי חוץ מדירים את רגליהם מרכישת חברות שיישארו ציבוריות ומהשקעות בתעשיות מפוקחות בישראל.

כמו כן, אל לה להתפלא על הירידה המתמשכת במספר החברות הנסחרות בבורסה, על חברות היי-טק המעדיפות להגר מישראל, ועל כך שחלק ניכר מהחברות הפיננסיות בישראל מצויות "על המדף" זה זמן, באין קונה. אכן, אין זה מפתיע - אף אם זה מאכזב - כאשר האופוזיציה יוזמת חקיקה כזו בניגוד לדעת כל הגורמים המקצועיים במשרד האוצר. אולם כאשר גם הממשלה מתייצבת מאחוריה - אנה אנו באים?

הכותב, עו"ד, מייצג בנקים וחברות ביטוח