רוח בלהות

משהו קורה בדמוקרטיות המערביות. הפיתוי להשתמש במוטיב ספרותי מרקסיסטי הוא כמעט ללא נשוא. שמא נגיד "רוח בלהות מהלכת על אירופה ועל אמריקה - רוח הבלהות של השוויון"? לא, זה מוגזם. אבל זה גם מה שחשבו המתעניינים בפברואר 1848, כאשר קרל מרקס פרסם את "המניפסט הקומוניסטי", ופתח אותו במשפט המחוזי ההוא (הוא כמובן לא כתב "שוויון", אלא "קומוניזם"). על מעט מאוד חיוויי-פתיחה אפשר להגיד שהם שינו את מהלך ההיסטוריה. זה היה אחד המעטים.

חודש אחד לאחר שהפמפלט של מרקס ראה אור, מהפכה פרצה באירופה. בלי מדיה חברתית, אפילו בלי טלפון ורדיו, המהפכה התפשטה בתוך כמה שבועות מפריז לגרמניה ולקיסרות האוסטרית. במשך חודשים אחדים היא עוררה את הרושם ש"המשטר הישן", באשר היה, אמנם נפל. קראו לזמן ההוא "אביב העמים". הוא הסתיים בחורף קודר במיוחד.

מאז, היו התפרצויות תקופתיות של להט לתיקון עולם. המפורסמת ביותר התחילה 120 שנה אחר כך, באביב 1968, כאשר סטודנטים כבשו את רחובות פריז, והנשיא שארל דה גול נמלט אל בסיסי הצבא הצרפתי בגרמניה, לפני שחזר כדי להציל את המולדת מידי עצמה. הגל המהפכני של 1968 פשט על כל מערב אירופה, ואפילו חצה את "מסך הברזל" בואך פראג או ורשה. הוא זעזע את הקמפוסים של צפון אמריקה. לישראל לא היה זמן בשביל אביב 1968, היא עמדה בעיצומה של מלחמת ההתשה, אבל ניצנים קטנים של האביב ההוא נראו גם בסלונים התרבותיים של תל אביב ושל ירושלים.

אביב 1968 איים על סדר פוליטי אירופי, שהיה הרבה יותר מצליח מן הסדר הקיים. הדמוקרטיות התעשייתיות עמדו אז בעיצומה של פריחה כלכלית, לאחר השנים האיומות של מלחמת העולם השנייה ועקבותיה. אמנם מלחמה קרה חצתה את אירופה, אבל אירופים לא נפלו בשום שדה קרב מקומי זה 23 שנה.

ביבשת התפתח דגם חברתי-כלכלי, שבו הממשלה התחייבה לשלומם של אזרחיה: שכר סביר, חופשות ארוכות, ביטוח בריאות, ביטוח סוציאלי. זה, אגב, לא היה מודל בלבדי של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות. גם מפלגות ימין מתונות, עם רקע דתי מסוים, הבטיחו אותו. הן נקראו בדרך כלל נוצריות-דמוקרטיות, ומשלו במערב-גרמניה, באיטליה, בהולנד ובבלגיה.

ואף כי וינסטון צ'רצ'יל כינה את הדגם הסוציאל-דמוקרטי כישלון ("פלופ"), הוא לא ניסה להחזיר את הגלגל, כאשר שב לכהונת ראש הממשלה, ב-1951. מה שקראו המדינה המטפלת (The Nanny State), נשארה על כנה כמעט ללא שינוי, עד שקמה מרגרט תאצ'ר, שלושים שנה אחר כך, והתחילה את הקונטרה-רפורמציה, אם מותר להשתמש במושגים של מלחמות דת אירופיות מן המאה ה-16.

פקטור הפחד

מאורעות מאי 1968 ייצגו מחאה נגד סדרי השלטון, אבל לא היו תוצאה של שבר כלכלי ושל פחד. זה גם היה אחד המקורות של חולשתם. בהיעדר פחד, מעמד הפועלים לא הצטרף במספרים מספיקים אל המעמד הסטודנטיאלי. בהיעדר המסות, המהפכה הייתה צריכה להידחות, או להתייתר.

משהו קורה עכשיו, פתחנו בחיקוי קלוש של מרקס. כמעט יום אחר יום אנחנו נתקלים בראיות לקריאת תיגר של ממש על הסדר החברתי והפוליטי, שביסודן עומד פחד. למרבה המבוכה, ואולי למרבה הדאגה, הקריאה הזו בוקעת בעת ובעונה אחת משני הקטבים הרעיוניים, משמאל ומימין: למרבה המבוכה, כי זה מקשה על הגדרות; למרבה הדאגה, כי אזורי חפיפה בין דונלד טראמפ לברני סנדרס בארצות הברית, או בין שמאל סוציאליסטי לימין שונא-זרים באנגליה, אינם סימן לתיקון עולם אלא לקלקולו המסיבי. התקוממות נגד כללים ליברליים מאיימת עכשיו על שלומה של הדמוקרטיה המערבית. לא רוצים גבולות פתוחים, לא רוצים זרים בקרבנו, לא רוצים הסכמי סחר חופשי המוזילים את המצרכים במרכולינו, אבל מצריכים את ייצורם בסין, או במקסיקו, או בווייטנאם.

ואגב כך, לא רוצים שיטה כלכלית המנציחה את שליטתה של אליטה פיננסית ומסחרית קטנטנה. בזה קשורות סיסמאותיו הנדושות של ברני סנדרס: לפרק את הבנקים הגדולים, ולנתק את חבל הטבור הקושר את הפוליטיקה עם "הכסף הגדול".

הבנקים הגדולים, גדולים מדי, ולכן יהיה עלינו להציל אותם מהתמוטטות, מפני שקריסתם תמוטט את המערכת כולה (עיינו ערך ליהמן ברדרס, ספטמבר 2008). ואת הכסף צריך להוציא מן הפוליטיקה, כדי שמיליארדרים לא יוכלו לקבוע את תוחלת החיים, וממילא את סיכויי הבחירה, של מועמדים לנשיאות ולכהונות ציבוריות בכירות אחרות.

מיישרים את המגרש?

יש בזה ממש, כמובן, אבל יש בזה גם הרבה בלבול, והרבה דמגוגיה. ענייננו כאן אינו אמתיותן של הסיסמאות, אלא התמיכה עצומת הממדים שהן מעוררות. על מספר לא חזוי של אמריקאים ושל מערב אירופים נמאסה השיטה הכלכלית, המזייפת את התוצאות לטובת המנצחים. נמאס להם להיתקע בכניסה.

לא ברור אם כל זה ראוי לאפיון הכולל של "חתירה לשוויון", אבל כל זה מעניק סיכוי יוצא דופן לפוליטיקאים, התובעים דרגה הרבה יותר גדולה של שוויון. האתוס האמריקאי נוהג להבחין בין "שוויון הזדמנויות" ל"שוויון תוצאות". במטאפורה מן הספורט, האנגלית האמריקאית טבעה את הביטוי "ליישר את המגרש" (Level The Field), כדי להעניק לכול אותם סיכויי פתיחה. ובכן, יגיד ברני סנדרס או בן דמותו, המגרש אינו ישר. הוא מעולם לא היה ישר. שוויון ההזדמנויות היה משאת נפש נאצלת, אבל לא עבד. הגיע הזמן לעבוד על שוויון התוצאות.

אכן, רוח בלהות מהלכת על המערב, ואת שמה אפילו איננו יודעים, שלא לדבר על תוצאותיה.