"מה כחחחכחחח זה צריך כחחח להיות?!", מכחכחים בזעם הקולות במכשירי הקשר של שיירת רכבי השטח החוצה את דרום מדבר יהודה, "מספר 20 נוסע כחחח כמו ילדה!". הייתי מתעלם מהקריאות וממשיך להתרכז בנהיגה המאתגרת, אבל זה קצת קשה. מספר 20 הוא אני. לתחושתי, אני דווקא נוהג יותר כמו סבתא מאשר כמו ילדה, אבל אני לא יכול לתקן אותם כי כל רגע עוקף אותי עוד מישהו וזורק את כל אבק המדבר ישר לתוך הפרצוף שלי, אז אני פשוט שם (קצת) גז ומשתדל לא ליפול לתהום.
רק שעה קודם, יצאנו מנקודת הכינוס בכפר נוקדים, כמה דקות מערד לכיוון מצדה. האירוע הוא סוף-שבוע אתגרי ללקוחות VIP של קאן-אם מאבריק טורבו XDS, שמייבאת עופר אבניר, ולמועדון כפרי דרייב. רכב שטח די מטורף, שמהר מאוד אני לומד שבכלל לא אומרים רכב, קוראים לו פשוט: הכלי.
וזה באמת חתיכת כלי מפלצתי. אני מדבר אתכם על כלוב מתכת חתיך ושרירי עם מנוע 1000 סמ"ק שמצויד במערכת טורבו ועם הספק של 131 כוחות סוס. אמרו לי שיש לו מומנט שגדול ב-40% מהמתחרה הקרוב ביותר, אבל אין לי מושג מה זה מומנט. אני מהנהן גם כשמסבירים לי על הדיפרנציאל והמתלים והבולמים וכל השאר. רק שני דברים אני משנן לי שוב ושוב: לא ללחוץ ברקס בסיבוב, ואם אתה מתהפך, אל תוציא ידיים ורגליים.
אני לא מומחה גדול, אבל יצא לי קצת להיות ברכבי שטח וטרקטורונים. לקרוא למאבריק טרקטורון זה כמו לקרוא לאף 16 דאון. עוד לפני שאתה מרגיש את העוצמה אתה מרגיש את הנוחות, ואפילו ביטחון. להבדיל מכלים אחרים, פה אתה יושב בנוח על כיסא גבוה ומפנק ואחוז בחגורה מסיבית. לוקח קצת זמן להשתלט על זה שכל ארבעת הגלגלים מסתובבים יחד, ומפתיע לגלות שהנסיעה חלקה מאוד, גם כשנוסעים על דרך קשה. אתה לא מיטלטל באלימות עם כל פנייה ועל כל אבן, יושב לך בכיף. ז'תומרת, אם אתה מצליח להתעלם מהרעש מחריש האוזניים שהדבר הזה מרים - מעין נהמה של יצור קדמוני - ומהאבק, כמובן.
כמאה כלים משתתפים בסוף השבוע. אני מסתובב בין הגברים שהגיעו. רובם בחולצות דריי פיט ממותגות, משקפי שמש אוקלי וכובע עם מכסה-עורף. אני מתרשם שלפחות למחציתם קוראים כפיר. הם פורקים את הכלים מהעגלות שרתומות לג'יפים שלהם. כתמי הבוץ מרכיבת השטח של שבוע שעבר עוד מתייבשים על צידי הכלים, כקרקפות על חגורה של אינדיאני. "לכלי הזה אין מגבלות", אומר לי מישהו, "המגבלה היחידה היא אתה". אני חושב שנתקלתי פעם במשפט הזה בתוך עוגיית מזל.
אחרי ההרשמה אנחנו מתחלקים לקבוצות. אני בקבוצה של צחי כפרי, שזה כבוד גדול, כך מסתבר. כפרי מעביר תדרוך כללי על המסלול. אנחנו הולכים לעשות היום כ-190 קילומטרים בתנאים לא קלים, הוא אומר, ומזכיר שוב ושוב לכולם לא לעקוף ולא להשתולל. יש הוויי של אנשים שכבר עברו כמה טיולים יחד ויש כינויי חיבה כמו עמוס הג'וקר, ניסים מלפפון, התימני והפרסי. בכל פעם שהקבוצה קצת יוצאת מאיזון, כפרי צועק עליהם: חברה, אתם מתנהגים כמו הנהגים של פולאריס! פולאריס זו החברה המתחרה, כפרי עבד בה קודם. אולי בגלל זה, זה כל-כך מצחיק את כולם.
אנחנו חותמים על מכשירי הקשר, מקבלים מספרי ברזל (אני מספר 20 כזכור), ויוצאים לדרך. החלק של דרום מדבר יהודה שבו אנחנו נמצאים, אי-שם בין תקוע לחצצון, פשוט מרהיב ביופיו הדרמטי. שמיכה דקה של ירוק עדיין פרושה פה ושם על המדבר, נאחזת, מצהיבה. נוף פנורמי של צוקים נישאים עד ים המלח למטה.
שיירה של 24 כלים
אנחנו שועטים במדבר, שיירה של 24 כלים, ומשהו בעיצוב של המאבריק, חצי עתידני וחצי פרימיטיבי, מזכיר סצנות בלתי נשכחות מסדרת מקס הלוחם בדרכים. אני ממש נכנס לקטע - חוצה ואדי (צר), עוקף מכשולים (קלים), מטפס גבעות (נמוכות) ויורד מדרונות (קטנים) - שמע, אני אומר לעצמי, זה ממש כיף! אבל אז כולם מתחילים לעקוף אותי ולצעוק בקשר שאני נוסע כמו ילדה, ויש לי תחושה שהם לא מתכוונים לבילבי בת גרב.
הקבוצה לא מספיקה להתרחק הרבה, כי אחרי כמה דקות של נסיעה יש למישהו פנצ'ר ואחרי עוד כמה דקות יש למישהו נזילת שמן ואחרי עוד כמה דקות למישהו נקרעת רצועה ואחרי עוד כמה דקות איזה אחד שרק אתמול קנה את הכלי (על המחירים נדבר עוד מעט) מצליח לשבור את הציר הקדמי ואחר כך למישהו עפה השמשה וחוזר חלילה. ככה זה כל הזמן. עוד ועוד עצירות ותיקונים. זה מאפשר לי להדביק אותם.
אי אפשר שלא לשים לב לחיוביות של הקבוצה. אף שכולם באו להתחרע על הכלי ולקרוע את השטח, נדמה שהם נהנים לא פחות לעצור כשמישהו נקלע לצרה, לעזור לו לתקן, למשוך, לגרור, לסובב, להחליף, לשמן, להוריד את משקפת האבק ואת מסכת הנשימה, בתנועות שבטוח התאמנו עליהן בבית מול הראי; להדליק סיגריה, לבדוק את הכלי ולהיזכר בכל התקלות הקודמות בכל הטיולים הקודמים. הם מדברים על המקומות שבהם היו, אבל אף אחד לא אומר מילה על המקומות שבהם היו, רק על הרכבים ועל הדברים שקרו לרכבים - סליחה, כלים - באותם המקומות. בירדן היה מטורף, אומר מישהו, שברתי שתי ציריות בשעה. ואתה זוכר מה היה בנחל סדום?, עונה לו חברו, התהפכתי פעמיים! הכי גדול היה בטיול ביוון, צוחק שלישי, זוכרים איזו נזילה שהייתה לי שם?
מהר מאוד אני מגלה שיש ניגוד עצום, כמעט הייתי אומר פרדוקס (נקרא לו פרדוקס מספר 1): מצד אחד המאבריק הוא באמת כלי רב עוצמה עם עבירות מעוררת התפעלות שיכול לעשות הכול, וגם עושה. אבל מצד שני - כל הזמן קורה לו משהו. בעצם, מלבד שלדת הברזל, הכול נשבר ומתקלקל כל הזמן. בפועל, הוא כל-כך עמיד ועוצמתי רק בגלל שהוא כל-כך עדין ושברירי. הוא יכול לעשות הכול רק כי עושים הכול בשבילו.
בכל פעם שקורה משהו רציני, יש צוות שמגיע משום מקום ומתקן תיק-תק, ואז אני מבין פתאום את כל העניין הכלכלי של הטיול, כי עם כל הכבוד לכיף, הסיפור פה זה התיקונים. בעצירות האלה לתיקונים, אתה ממש יכול לשמוע את קול הקופה הרושמת גובר על נהמת המנוע. כל טיול כזה יכול להגיע לאלפי שקלים רק על התיקונים. זה גם חלק מההומור פה. אני נשאר מחוץ לכל הבדיחות, ולא כי אני חדש. פה אתה נמדד רק לפי הנהיגה שלך.
מזל שהנכד של מירסקי הבריז
באחת מהעצירות האלה, ניגש אליי צחי כפרי. בוא, הוא אומר לי בקול סמכותי, אתה נוסע איתי. הכלי של צחי הוא כמובן המודל הכי חדש של המאבריק, מפלצת שעולה כ-190 אלף שקלים. הכלי הזה, הוא אומר לי, לא יודע מה זה בלתי אפשרי, אין שום דבר שהוא לא יכול לעשות. אני מתיישב בחרדת קודש והכלי של צחי כפרי מזנק כמו פר ששוחרר ברודיאו.
איך שהאיש הזה נוהג, יא אללה! השליטה שלו אבסולוטית, אתה לא יודע איפה הוא נגמר ומתחיל המאבריק. זה ממש מרשים. הוא מפרפר אותי, עושה את כל הטריקים שבספר - מי ידע שיש כל-כך הרבה סוגים של חרקות. אנחנו נוסעים במהירות מסחררת על-פי תהום. יורדים מדרגות סלעים שאפילו עז הרים צריכה להתקשר לחיליק מגנס כדי לרדת מהן, ומטפסים על סלעים שתלולים מדי גם לבעלי כנף; והכול תוך כדי שצחי מחלק הוראות בקשר ומספר לי על עולם רכבי השטח. אם אתה מפחד, הוא אומר לי, תגיד. צחי, אני עונה לו, אני מפחד. עוד מעט זה יעבור, הוא עונה. זה לא כל-כך עובר, אבל אני שומר את זה לעצמי.
אני דמות מוכרת בסצנה של טיולי השטח, אומר כפרי, ומספר על טיולים מיוחדים לאוליגרכים ("טלפון אחד, ובסוף המסלול נוחת מסוק עם מה שאתה רוצה"), טיולים לחברות היי-טק ועוד. אנשים באים הנה לפרק את המתחים של השבוע, הוא אומר, צריך לתת להם שילוב טוב של אתגר והנאה. גם בתחום הזה, כמו בכל תחום, יש המון פוליטיקה, מסתבר, ומסתבר גם שכמו רוב הפוליטיקות, גם היא די משעממת. ואם יש דבר אחד יותר משעמם מפוליטיקות, הרי זה מפרטים טכניים. בנסיעה שלי עם כפרי אני מקבל מספיק משני התחומים.
בתצפית של אום-דאראג' אנחנו עוצרים לאכול צהריים במבנה נטוש שמשמש חיילים לאימוני לחימה בשטח בנוי (וגם כי עמוס הג'וקר שבר איזו צירייה) וכפרי מנהל סבב שמות - או כמו שהם קוראים לזה כאן: "סבב 5%", כי מכל עסקה שנסגרת מגיע לצחי 5%. אמרתי לכם שיש הווי.
הרוב המוחלט של האנשים בקבוצה הם קבלנים, וגם השאר עוסקים בבניין: חשמל, אינסטלציה וכדומה. השאר הם קומץ הייטקיסטים וכמה אנשי עסקים. הם הגיעו מכל רחבי הארץ. להערכתי, שליש מהקבוצה שלנו ערבים ויש אפילו שני דרוזים שהגיעו ממג'דל שמס (אחד מהם, רופא שיניים בשם ראאד, אומר לי שהוא מתבאס מהמדבר: יותר מדי אבק), אבל כאמור - כאן זה לא משנה. הדבר היחיד שמשנה זו הנהיגה שלך. כל השאר, יחכה ליום ראשון.
אחרי הפסקת הצהריים שוב ניגש אליי כפרי. סע עם אהרון, הוא אומר ומצביע אל עבר הגבר המבוגר בחבורה, בן 71. אני נכנס למאבריק של אהרון מירסקי - וזה לא פחות מהדבר הכי טוב שקרה לי ביום הזה. הנכד של מירסקי הבריז ברגע האחרון והוא החליט לבוא לבד. אהרון מירסקי הוא חתיכת גבר קול. מקודם, בסבב ה-5%, הוא הציג את עצמו כ"גמלאי של מוטורולה", אבל מתברר שהוא היה סמנכ"ל במוטורולה ישראל, מנהל חטיבת מוצרים משלימים במוטורולה ישראל ומנהל תפעול במוטורולה אירופה, המזרח התיכון ואפריקה. הוא מסדר לי אוזניות, שם לנו פלייליסט קצת מצחיק שנפתח בשושנה דמארי וממשיך במין גרסאות משונות לשירים של הביטלס, ומתחיל לדהור במדבר עם ביטחון של אחד שראה דברים, אבל בלי השחצנות של זה שחושב שרק הוא ראה דברים.
אתה צריך להיות אחראי, אומר מירסקי כשאנחנו מתקרבים לירידה מטורפת. הכלי כמעט מאונך ומשני צדדינו תהום. זה מפחיד, אבל אני מרגיש נורא בטוח. בשעות שאנחנו נוסעים יחד, המאבריק שלו לא התקלקל אפילו לא פעם אחת. האיש יודע את העבודה. באחד מהשלבים עוצר כפרי את השיירה וכולם מתאמנים בקפיצות באוויר. מירסקי ואני חונים במעלה הגבעה, משקיפים עליהם. אתה לא רוצה לעשות קפיצות?, אני שואל אותו. עזוב, הוא אומר בנחת, אלה ילדים. ומה איתך, אתה רוצה ללכת לעשות קפיצות? עזוב, אני אומר לו, אלה ילדים.
גמלאי פעיל מירסקי; חוץ מטיולי שטח הוא גם מרחף במצנחי רחיפה, רוכב על אופנועי שטח, מלווה סטארט-אפים צעירים וחברות במצוקה, עושה קואוצ'ינג לאנשי עסקים וגם נגר חובב. לשנינו יש אוזניות עם קשר פנימי ולמרות הרעש והאבק, אנחנו משוחחים בנחת גם תוך כדי שהוא נוהג בחלקים הכי אתגריים. הוא מספר על המקומות שהוא גר בהם, הפרויקטים שהוא עוסק בהם, הטיולים שעשה, הנכד שנמצא עכשיו בתחרות שח-מט. אנחנו גם שותקים המון ביחד ונהנים מהנוף - שתיקה שנשברת רק כשמישהו לוחש "כל-כך יפה המדבר". אני רוצה לחשוב שהיינו יכולים להיות חברים טובים.
לא מצליח להירדם
אנחנו ממשיכים לכיוון מצוקי דרגות ויורדים עד ים המלח. צחי כפרי מחליט שעושים טבילה. כשהשיירה מגיעה אל החוף אני נזכר איך זה נראה מהצד השני. יש אנשים בחוף, הם באו באוהלים ועם גיטרות, הם יושבים בשקט ונהנים - ואז פתאום פולשות המפלצות הרועמות האלה למרחב שלהם ומעיפות אבק לכל מקום. מקומי הטבעי הוא בין האנשים בחוף, וכשאני בחוף אני מתמלא משטמה עצומה לאנשים שאיתם אני נמצא עכשיו. זה כלי אלים.
כולם טובלים בים המלח, אחר כך במעיין מים מתוקים שנמצא לא רחוק משם. בהפסקה אני למד עד כמה מדובר בתחביב יקר מאוד. הרכב עולה מ-160 אלף שקלים ומעלה, וזה תמיד למעלה - כי כולם משדרגים ומחליפים ומשפרים ומטפלים. הטיפולים יקרים נורא ותכופים נורא. כל כמה שעות נסיעה צריך להחליף רצועה, כל 50 שעות טיפול מקיף וכך הלאה, וזה עוד בלי לדבר על נזקי המסע. האנשים פה מעריכים שיחד עם בלאי, מדובר בתחביב של כ-50 אלף שקלים בשנה. וכמובן שאתה צריך אוטו גדול שייסחב את הכלי, ועגלה. בקיצור, תחביב לעשירים ולקבלנים. בהפסקה הם צוחקים שכשאתה מתהפך, כל גלגול זה 5,000 שקל. יקר, אומר לי אחד מהם, אבל זה חלק מהכיף.
מים המלח אנחנו מתחילים לעלות בחזרה לכיוון כפר נוקדים. החושך מתחיל לרדת. נסיעת שטח בחושך זו כבר חוויה אחרת לגמרי, מפחידה יותר, אבל אהרון מירסקי כל-כך טוב בזה, שאני אפילו לא חושש. אנחנו חוצים ואדי בחושך, כפרי מכריז על "נוהל נתק" - כל אחד צריך לשמור על זה שמאחוריו. נסיעת לילה כזו היא קשה למי שיושב ליד הנהג, אני די בטוח שלנהג היא קשה הרבה יותר. אתה לא יכול אפילו לדמיין איך מרגישים אחרי נסיעה כזו ברכב אחר, אומר לי אהרון. זה מפרק אותך.
כבר לילה כשאנחנו חוזרים למאהל ומתאחדים עם שאר הקבוצות שנראות ממש אותו דבר כמו שלנו. יש ארוחת ערב גדולה - כולם פה טוחנים כעדר פילים ומדברים על נסיעות שטח, נדמה שכל מה שקרה לפני ארוחת הצהריים הוא כבר נוסטלגיה מתוקה - ואחריה מופע ריקודי בטן ובעקבותיו חידון הטריוויה הכי מוזר שישבתי בו אי פעם.
היו בו שאלות כמו מתי נכנסה חברת בומברדייה לתחום רכבי השטח, מתי יוצר המוטוקרוס הראשון ומה היה השם הקודם של חברת קאן אם. כולם יודעים את התשובות. אבל כשהמנחה שואל "מה זה אדם שהיה למשל ולשנינה" או "מה זה פרסקו" יש הרבה פחות אצבעות מורמות.
כולם שפוכים, הולכים לישון, אבל אני לא מצליח להירדם - כל הלילה אני מתעורר מבוהל מחלומות שבהם אני נופל מצוקים ומתרסק בתוך רכב שטח על רצפת התהום. הספיק לי.
כתבות
ני"ע
