נורמות מינהל תקינות?

שבועיים חלפו מאז פסק הדין המהדהד של בג"ץ בנושא מתווה הגז, ושר האנרגיה, ד"ר יובל שטייניץ, מסרב להירגע. שטייניץ הוביל את הביקורת הבוטה על בג"ץ כשהיה השר הראשון שתקף את ההחלטה, וטען כי איננה מקובלת באף מדינה דמוקרטית. בראיון לסוכנות הידיעות בלומברג אף כינה שטייניץ את ההחלטה בתואר "Wretched", המקביל ל"עלובה"/"אומללה".

שטייניץ מתמרמר, ובצדק, על המסר של אי-יציבות שמשדרת החלטת בג"ץ למשקיעים זרים - אך תרם בעצמו לפגיעה התדמיתית במדינה, כשעלב וזלזל באחד המוסדות החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית. באופן כללי, תהו רבים במערכת הפוליטית, כולל בימין, על התבונה שבמתקפת הנהי על בג"ץ - במיוחד לאור העובדה שהשופטים כן קיבלו את מתווה הגז במלואו, למעט סעיף אחד. איש לא היה מתפלא אילו שטייניץ היה בוחר בטקטיקה הפוכה וטוען לניצחון בבית המשפט מול טענות הניצחון של האופוזיציה.

אבל שטייניץ בשלו. לאחר שכילה, לדבריו, מעל 3 שעות בקריאת כל 170 עמודי פסק הדין, הוא רק התחזק בדעתו שמדובר ב"איוולת" ובחרפה".

חייבים להודות שהשאלות שמעלה שטייניץ מעוררות מחשבה. למשל, על ההתקוממות של בג"ץ נגד כבילת ידי הכנסת והממשלות העתידיות במסגרת "פסקת היציבות" שבוטלה. כבילה דה-פקטו נעשית בממשלה כדבר שבשגרה, בכל פעולה המשנה את המציאות באופן בלתי הפיך, בין שזו סלילת כביש או הקמת עיר.

בימין מזכירים תמיד את ההיתר שנתן בג"ץ לממשלת המעבר של אהוד ברק לנהל משא-ומתן על הסדר קבע מול אבו-מאזן בטאבה. מדוע שם לא היה מדובר ב"כבילה החוצה את כל הגבולות המותרים בדמוקרטיה הפרלמנטרית" - כפי שכינתה השופטת אסתר חיות את "פסקת היציבות" של מתווה הגז?

יתרה מכך, בסיכום פסק דינו, המשנה לנשיאת בית המשפט, השופט אליקים רובינשטיין, מצא לנכון להוסיף "הערה חשובה", שלפיה "יש לייחס חשיבות למחלוקת שהנושא (מתווה הגז ע' ב') מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור. אלפים גדשו את הרחובות, על-מנת להביע את מחאתם נגד ההסדר המתגבש".

ממתי הפך קיומן של הפגנות רחוב מאורגנות לשיקול משפטי לגיטימי, שעשוי להטות את הכף בהכרעה כה חשובה? האם ייחס רובינשטיין משקל משפטי דומה לקמפיינים שאורגנו על-ידי ארגוני ימין?

ללא קשר לאירועי מתווה הגז, קיבלו השבוע שרי ממשלת נתניהו תחמושת נוספת נגד השופטים במדינה. ב-2014 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על נסיעות שרים לחו"ל (ממצאים מתוך הדוח, שזכו לכינוי "פרשת ביביטורס", אף הועברו לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה).

כמדי שנה, בשבוע שעבר התארחו עשרות שופטים, ובהם מרבית שופטי בית המשפט העליון, בכנס לשכת עורכי הדין באילת. השופטים זכו לאירוח כיד המלך, שכלל טיסות, שהייה במלון פאר, ארוחות ואירועים - והכול במימון מלא של לשכת עורכי הדין, כפי שחשף ב"גלובס" גור מגידו (למחרת הפרסום הודיעה הנהלת בתי המשפט כי היא שילמה על הוצאות האירוח והנסיעה של הנשיאה מרים נאור).

כגוף עצמאי, לשכת עורכי הדין וראשיה נוהגים להופיע כבעלי דין בבתי המשפט השונים. רק לאחרונה הגישו סטודנטים למשפטים עתירה לבג"ץ נגד לשכת עורכי הדין בגלל טענות על מבחני ההסמכה של הלשכה. האם השופט שידון בעתירה צריך לפסול את עצמו, משום שקיבל טובת הנאה מאחד הצדדים, וצפוי להמשיך ולקבל גם בשנים הבאות?

חשוב להדגיש כי אירוח השופטים נעשה על-פי חוק, ובכל זאת אי-אפשר להתעלם ממה שכתב מבקר המדינה על נסיעותיהם של שרי הממשלה - "ראוי שמימון הנסיעה לא ייעשה על-ידי גורם שאינו ממשלתי" כתב המבקר. "היסוד לעמדה זו הוא הצורך לשמור על טוהר מידות, ניקיון-כפיים ואתיקה ציבורית בפעילותם של שרים וסגני שרים, למנוע אפשרות למחויבות כלשהי כלפי הגורמים המממנים, לרבות למראית-עין".

האם המבקר דורש מנבחרי הציבור בישראל לעמוד בנורמות מינהל תקין גבוהות יותר מאלה הנדרשות מהשופטים?