מושחתים או כסילים?

ויליאם הייג היה פעם ילד פלא. הוא נעשה מנהיג האופוזיציה בבריטניה בהיותו בן 36, צעיר מכל מנהיג של מפלגה פוליטית זה 200 שנה ויותר. הוא אמנם לא הצליח להנהיג אותה אל ניצחון, אבל הספיק לכהן כשר החוץ וכמנהיג בית הנבחרים (כהונה מיניסטריאלית בכירה בבריטניה). הוא פרש מן הפוליטיקה הפעילה בגיל שבו אחרים רק מתחילים אותה, 54, וקיבל תואר אצולה.

מפרישתו הנעימה, להייג היה משהו חשוב מאוד להגיד השבוע, בעקבות דליפת "ניירות פנמה". הניירות כללו גילויים על הפיננסים המפוקפקים של משפחת ראש הממשלה. אביו המנוח של דיוויד קמרון פתח קרן השקעות באיי בהאמה, כדי להימנע מתשלום מסים בבריטניה. לראש הממשלה היו שם מניות בערך של 30,000 ליש"ט (כמעט 43,000 דולר, או 161,000 שקל). הוא גם קיבל מתנה פטורת-מס של 200,000 ליש"ט (285,000 דולר, או מיליון שקל ויותר) מאמו.

ובכן, כעכע הייג בגרונו, "אילו בפרלמנט היו יושבים רק אנשים עם ענייני הכספים הפשוטים ביותר - אולי רק אנשים הבאים מן המגזר הציבורי, ללא בעלויות עסקיות וללא תשואות או-אז היה לנו פרלמנט חד-ממדי".

מה היו עושים לצ'רצ'יל ולפיט הצעיר

קצת קשה להתנגד לשקיפות בענייני ציבור. מותר לבוחרים לדעת כמה משתכרים מנהיגיהם, או אפילו מה שלומם הרפואי. אבל ללורד הייג הייתה עצה: "נחוצה בגרות בדיון הציבורי בעניינים האלה, ודרושה הכרה שנסיבות חייהם של מנהיגים אפקטיביים והרגליהם יכולים להיות מגוונים".

שערו בנפשכם, הוא אמר, מה היה קורה אילו ענייני המס של ווינסטון צ'רצ'יל היו עומדים לביקורת ציבורית. הוא היה מתקשה להגן עליהם יותר מדיוויד קמרון. שלא לדבר על פיט הצעיר, צעיר ראשי הממשלה של בריטניה מאז ומעולם (בגיל 24, ב-1783). הייג כתב את הביוגרפיה של פיט. "ענייני הכספים הפרטיים שלו היו שרויים בתוהו ובוהו, אבל הוא היה מבריק בניהול ענייני הכספים של ארצנו".

קשה להחליט אם דברי הייג צריכים שיפוט ערכי, או משיכת כתפיים משועשעת. אנחנו יודעים עד כמה פוליטיקאים אינם להוטים להישפט על ניקיון כפיהם ועל תרומיות מידותיהם.

האיזון העדין

לא תחסום שור בדישו, אמר, כנראה, ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, כאשר סיפרו לו על שחיתותו של איש ציבור. אם אמנם הוא אמר מה שיוחס לו, הוא חשב אל נכון ששיעורים כלשהם של שחיתות הם בלתי נמנעים - וראויים לסליחה, אם המושחת מועיל לציבור באופנים אחרים.

פרופ' יוסי שיין מאוניברסיטת תל-אביב כתב לפני 6 שנים ספר מבריק בגנות "אובססיית השחיתות" בישראל. הוא הזהיר כי הבאשת הריח הסיטונית של מנהיגים פוליטיים "מכרסמת" ברוח האומה, מערערת את "האיזון העדין", ומגיעה לרמה "הפוגעת בבלמים ובאיזונים הנחוצים לניהול ענייניי המדינה".

הם שונאים עושר

הלורד הייג לא הרחיק לכת במידה כזאת. הוא גם לא דיבר במפורש על שחיתות, מפני שנראה כי משפחת קמרון לא הפרה שום חוק. היא רק ניצלה פרצות בחוק, כדי לקנות לעצמה יתרונות שאינם נתונים לרוב הבריטים. אבל התיזה של הייג בעצם אינה רחוקה כל כך מן התיזה של פרופ' שיין. היא עוסקת בנזק הנובע לציבור עצמו מחיטוט לא מבוכר בכיסיהם של פוליטיקאים ובחשבונות הבנקים שלהם.

חבר בכיר אחר של מפלגת השלטון הבריטית הוסיף עוד כמה סימני קריאה לביקורתו של הייג. האיש, אלאן דנקן, לשעבר השר לפיתוח בינלאומי (סיוע החוץ של בריטניה), הכריז כי אנשים ללא בעיות מס הם low achievers, מילולית "קטני-השגים", אבל גם "חסרי שאיפות", זאת אומרת אנשים בינוניים ואפורים.

דנקן יעץ למבקרי ראש הממשלה "להיחלץ מן הסלידה הסינתטית שלהם, ולהודות כי לאמתו של דבר הם פשוט שונאים כל מי שרמז של עושר קיים בחייהם". הוא הוסיף: "הסכנה האורבת לנו היא שאת המושבים בבית הנבחרים יחבשו רק קטני-השגים השונאים יוזמה [פרטית], ואינם יודעים ולא כלום על העולם החיצון".

לאיזה משרד עליי לפנות?

הדיון הזה לא התחיל השבוע, ולא בבריטניה. בארה"ב נשמעות זה שנים תלונות על היקף החשיפה של פוליטיקאים לביקורת ציבורית; ועל המחיר האישי הכבד שעובדי ציבור נאלצים לשלם, לפעמים פשוטו כמשמעו, כאשר חשדות לא מבוססים מאלצים אותם לשכור עורכי דין יקרים, ולעמוד למשפטים ארוכים.

מפורסם הוא עניינו של ריימונד דונובן, אשר שימש שר העבודה הראשון בממשל רונלד רייגן, לפני 35 שנה. הוא היה חבר הקבינט המכהן הראשון בתולדות ארה"ב, שנגדו הוגש כתב אישום על שחיתות. הוא זוכה מקץ משפט של שמונה חודשים, והציג אז שאלה רטורית, שהעניקה לו הערת שוליים נצחית בספרי ההיסטוריה: לאיזה משרד עליי לפנות כדי לחזור ולזכות בשמי הטוב?

בארה"ב, יותר מאשר בדמוקרטיות מערביות בוגרות אחרות, הדלת נוהגת להסתובב ללא הרף על צירה בין המגזר הפרטי לבין המגזר הציבורי. כמעט כל בעלי הכהונות הבכירות בממשל, יהיה הנשיא אשר יהיה, באים מעולם העסקים או מן האקדמיה. מיעוטם מתבקשים לפנות מושב בקונגרס, כדי להצטרף לקבינט. לשון אחר, הם בדרך כלל אינם פוליטיקאים-לכל-החיים.

שווה את המאמץ?

ההצטרפות אל הממשלה היא אפוא מהלך של כבוד אישי גדול, אבל גם של ויתור חומרי לא מבוטל. הם יורדים משכר תאגידי רב-הטבות אל שכר של עובדי מדינה, לא רע בכלל כשלעצמו, אבל כאין וכאפס לעומת שכרו של מנכ"ל, או של יושב-ראש מועצת מנהלים, או של פרקליט צמרת שמשתכר 500 דולר בשעה (500?! הצחקת אותם).

האומנם זה שווה את המאמץ, את העצבים ואת המוניטין, אם איש ציבור צריך להצטדק על כל דולר בחשבון הבנק שלו, וצריך להוכיח שדוחות השומה שלו עמדו בכל אמות-המידה של רואי החשבון במשרד לביקורת המדינה?

מועמד לשופט עליון הסתלק לפני 30 שנה בבושת-פנים, מפני שהתברר כי הוא עישן פעם מריחואנה. מועמדת לשרת המשפטים ("תובעת כללית"), כמו גם מועמדת לשרת העבודה, נאלצו להסיר את מועמדותן משנודע כי העסיקו עוזרות בית מבלי לשלם ביטוח לאומי.

הקופה הציבורית העמוקה

זה ויכוח שיש לו הרבה מאוד פנים. בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, שחיתות מסיבית בפוליטיקה ובמגזר הציבורי היא שם דבר. אבל הייתה לי ההזדמנות לשמוע פעם מפי פקיד מדינה הודי בכיר בדימוס, כי שחיתות היא כורח שלא יגונה. שאלתי אותו מפני מה מנהיג של אחת המדינות המאוכלסות ביותר בהודו ויתר על הנטיות הבדלניות של נעוריו. הפקיד השיב בלי ניד עפעף: "מפני שהוא גילה, כי קופת הציבור בהודו המאוחדת עמוקה יותר ממה שיכלה להיות במדינה עצמאית קטנה בהרבה".

"בשבח השחיתות" נשמע קצת כמו "בשבח הכסילות" של אראסמוס, מן המאה ה-16, שכמובן היה פמפלט של אירוניה. אבל אם המלחמה בשחיתות תבטיח את שלטון הכסילים, אולי לא הכול ייצאו נשכרים ממנה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny