הוריו של אייל בן ה-12 התגרשו לפני שנה וחתמו על הסכם גירושים, לפיו אייל ישהה בבית אמו בימים ראשון ושני, עם אביו בימים שלישי עד חמישי, וסופי השבוע יתחלקו בין ההורים לסירוגין. אולם הסדר זה אינו מקובל על אייל, הוא מצביע ברגליים, ובמקום לחזור מבית הספר לבית האם בימים ראשון ושני - הוא מגיע לבית האב ומסרב להתראות עם אמו.
האם ניתן לחייב נערים ונערות בגיל ההתבגרות לציית לחלוקת הסדרי השהות או הסדרי הראייה שקבעו ההורים או בית המשפט, וכיצד ניתן לכפות עליהם באופן מעשי לקיימם בניגוד לרצונם - אלה הן שאלות שעמן מתמודדים הורים גרושים רבים.
במקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב לאחרונה, ניהלו בני הזוג הליך גירושים ארוך ורווי מאבקים. הרקע לגירושים הוא ככל הנראה מערכת יחסים שמנהלת האם עם גבר הצעיר ממנה בשנים רבות, שאף נכנס לגור איתה ועם הילדים בביתם, בסמוך לאחר עזיבת הבעל את הבית - מהלך שזכה לביקורת אף מהמומחים שמונו לתת חוות-דעת בנושא המשמורת.
אין זה פלא איפה שהאב נתפס כקורבן בעיני בנם המתבגר של הצדדים, והוא נוטה להזדהות עמו ולכעוס על האם. לא קשה גם להבין את זעמו של האב כלפי האם, כאדם שכל עולמו חרב עליו. ניתן לצפות לתגובה כזאת מגבר (או אישה) לאחר 20 שנות נישואים, שבמהלכן תכננו את כל עתידם על בסיס השותפות שמבטיחים הנישואים, לא רק מהבחינה האישית אלא גם הכלכלית, ולפתע הם מוצאים את עצמם בעשור החמישי של חייהם, כשפוטנציאל השתכרותם בסימן ירידה, ובעל-כורחם הם נדרשים עתה לכלכל את כל צעדיהם מחדש, עם מחצית בלבד מהרכוש, מחצית בלבד מההכנסות ועם הוצאות כפולות - בעוד שמבחינה משפטית אין כל חשיבות לשאלה מי "אשם" בגירושים ומי יזם אותם.
על אף האמפתיה למצבו של האב ולרגשותיו, ציפיותיו של בית המשפט מכל הורה לילדים הן שיידע לעשות הפרדה בין יחסו לבן הזוג לשעבר לבין יחסו אליו כהורה הנוסף של הילדים המשותפים. טובתו המוחלטת של כל ילד היא להיות בקשר טוב עם שני הוריו, ושלשניהם תהיה נוכחות מלאה, פיזית ונפשית, בחייו.
לכן גם אם ברמה האישית האב שונא את האם בשל מה שעוללה לחייו, הוא נדרש להתגבר על רגשותיו ולעמוד ב-3 תנאים בסיסיים: לשמור על כבודה של האם בפני הילדים; לעודד את הילדים לקיים את הסדרי השהות עם האם; וכן להמשיך לקיים קשר עמה תקשורת ישירה, גם אם קורקטית ומעשית בלבד, בכל הנוגע לילדים.
בית המשפט רואה קשר ישיר בין יחסו השלילי של האב כלפי האם - לבין יחסו של הבן המזדהה עמו ומקבל ממנו מסרים עקיפים בדרכים שונות, מודעות ולא מודעות. מצב זה אינו מאפשר התפתחות הקשר בין האם לבן, ואף בין הבן לשאר אחיו, שבחרו להישאר בקשר עם האם.
בית המשפט דחה את טענותיו של האב, שהוא לא יכול לחייב ילד בגיל ההתבגרות לבקר את אמו או להשתתף בטיפול פסיכולוגי שמטרתו לחזק את הקשר בין האם לבן, אם הילד אינו רוצה בכך. כשם שהאב יכול היה להיחשב למי שמזניח את הטיפול בילד, לו היה מונע ממנו עזרה רפואית פיזית - כך הוא גם הדין כאשר האב אינו מקפיד על ההתחייבות שהילד ילך לטיפול ויבקר בבית אמו בהתאם לחלוקת הסדרי השהות.
בית המשפט אף הרחיק לכת עד לכדי השוואה בין טענתו של האב כי אין לו שליטה על רצונותיו הנחרצים של בנו - להעלאת טענה דומה במצב שבו ילד בן 12 ירצה למשל לשתות אלכוהול או לצרוך סמים.
משבית המשפט קבע את מחויבותו העקרונית של האב, נותרה השאלה כיצד ניתן להביאו לקיום מחויבות זאת ברמה המעשית, והתשובה לכך היא, כמו בדרך-כלל, באמצעות איום בפגיעה בכיסו. בית המשפט הורה לשני ההורים לעבור טיפול משפחתי משותף עם הילד במכון מקצועי במשך חצי שנה לפחות, ובכל פעם שמי מהצדדים לא ישתתף בטיפול או במפגש שייקבע, ובכל פעם שלא יתקיימו הסדרי הראייה של הבן עם האם כסדרם - הצד המפר ישלם 750 שקל לצד השני.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
