המדינה עושקת את הרשויות המקומיות - על חשבוננו

בחוזה הבלתי כתוב בין האזרח למדינה, הראשון משלם מסי הכנסה וקנייה, והשנייה מחזירה בתמורה שירותים ממלכתיים כגון חינוך, ביטחון ורווחה. כך גם בין התושב לעיר: הוא משלם מס מוניציפלי, והיא מספקת שירותים מקומיים: תאורת חוצות, גינון, ריהוט רחוב, מדרכות וסילוק פסולת.

מצד הישראלי משלם המס החלוקה ברורה: מע"מ ומס הכנסה משלמים למדינה, וארנונה משלמים לעירייה. לעומת זאת, מצד נותני השירות - העיר מצד אחד ומשרדי הממשלה מצד שני - התמונה קצת מעורפלת. זאת כי אצלנו בישראל המדינה דורשת מהערים ליטול מקופת השירותים המקומיים ולהשתמש בכסף למימון שירותים ממלכתיים.

"כשהונע החוק לשיטור עירוני, אנשי השלטון המקומי באו לוועדת הפנים", מספר איתן אטיה, מנכ"ל פורום ה-15. "רפרנט צעיר מאגף התקציבים, שעוד לא ידע שיש דברים שלא אומרים, הסביר לנו ש'המשטרה צריכה תקציב, ועשו סיעור מוחות כיצד נותנים עוד כסף, בלי להרחיב את תקציב המדינה, והפתרון שנמצא הוא לקחת את הכסף מהרשויות המקומיות'. ראש הוועדה, נדמה לי שהיה זה גפני, התפוצץ מצחוק. אנחנו לא", מסכם אטיה.

השירותים הבולטים שסובלים הם החינוך והרווחה, שבהם העיר, שאמורה להיות רק "קבלן מבצע" מטעם משרד ממשלתי, נדרשת לממן 30%-25% מהעלויות שלהם, ויש עוד דוגמאות (ראו מסגרת).

מיד נחזור למימון השירותים ולאופן שבו הפיצול שכופה המדינה פוגע ברשויות המקומיות ובתושביהן, אך קודם נעיר הערה בנוגע למצבן הפיננסי של הערים. בישראל יש 76 ערים, 26 עצמאיות, ו-50 שהמדינה מעבירה אליהן "תקציבי איזון", בסך 3 מיליארד שקל מדי שנה כדי לאזן את הגירעון. ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, מתאר (עמ' 16) את הנוסחה המקובלת לבירור האמידות הפיננסית של רשות מקומית: יחס בין שטחי מסחר (שמניבים ארנונה גבוהה) למספר תושבים (שמניבים ארנונה נמוכה, ועולים כסף בשירותים שהעיר מחויבת לתת).

ברקת כמובן צודק. ככל שלעיר יותר הכנסות מארנונה עסקית ופחות הוצאות על תושבים, יצטבר יותר כסף בקופתה. אבל אנחנו רצינו לבדוק אם יש דרך אחרת לאזן קופות של רשויות. למשל, מה היה קורה לו ממשלת ישראל היתה נוטלת אחריות פיננסית מלאה על השירותים הממלכתיים, ופוטרת את הרשויות לחלוטין ממימון כל שירות שאינו מקומי. בדקנו זאת רק על חינוך ורווחה, שאין חולק כי הם שירות ממלכתי, והם גם הנטל הכבד על תקציבי הרשויות (בין 40% ל-60% מכל תקציב עירייה מושקע בהם).

הטבלאות בעמוד משמאל מייצגות שתי קבוצות ערים. למעלה ערים שהן עצמאיות היום, וותחתיה הערים שלפי ספרי החשבונות הן גירעוניות והמדינה משלימה כסף לתקציבן. בטור השמאלי בטבלאות מופיע סכום הכסף שהיה נשאר לעיר אלמלא נדרשה לממן הוצאות ממלכתיות.

בתקציבי העצמאיות נשארים עודפים גדולים. כך למשל באר שבע, שאלמלא היתה משתמשת בארנונה שמשלמים תושביה למימון שירותים שהמדינה אמורה לממן, היתה נשארת עם 185 מיליון שקל לקידום רעיונות מהסוג שראש העיר דנילוביץ' מדבר עליהם. פתח תקווה היתה צוברת מיליארד שקל תוך 3 שנים, ואולי פותרת בו חלק מבעיות התחבורה עליהן מרבה ראש העיר להתלונן. תל אביב נשארת עם 572 מיליון שקל בעודף, ראשל"צ עם 220 מיליון וגבעתיים עם 43 מיליון, שהיו תורמים לקופתה הכחושה.

תושבי הוד השרון התקוממו על "עושק הארנונה" בעירם. מי העושק? 61 מיליון שקל משלמת העיר כל שנה לשירותים ממלכתיים. אם מחלקים את הסכום ל-54 אלף תושבים העיר, כל אחד מקבל 1,174 שקל, ומשפחה שיש בה 5 נפשות - כמעט 5,000 שקל בשנה. סכום שלפחות בחלקו יכול היה לשמש ל"הנחה בארנונה", אלמלא הממשלה דורשת שאת החינוך תממן ארנונה זו, במקום תקציב המדינה.

רגשי נחיתות בבת ים

כשלקחנו את הרעיון שלנו לספרי החשבונות של 50 הערים הסובלות מגרעון כרוני, גילינו ש-21 מתוכן לא רק מתאזנות פיננסית, כי גם נשארות עם עודפים נאים (בטבלה מופיעה בני ברק שנשארת עם 5 מיליון שקל גירעון, חצי אחוז מתקציבה, כך שגם היא מאוזנת).

ערי ה"מצוקה" לוד ורמלה, מוציאות קרוב ל-45% מהארנונה שלהן על חינוך ורווחה, וסובלות מגירעון תמידי. אם במקום לתת להן תקציבי איזון ולהנציח את נזקקותן, המדינה היתה משלמת 100% מתקציבי החינוך והרווחה, הן היו נשארות עם 24 מיליון (לוד) ו-19 מיליון (רמלה) עודף כל שנה. בסכומים כאלה אפשר לפתח כיכר ציבורית, לשפץ גינות שעשועים ולממן חוגים במתנ"סים, בלי לקבץ נדבות במשרד התרבות.

עפולה היתה נשארת עם 40 מיליון שקל כל שנה, אלמלא המדינה היתה שולחת יד לקופתה ומוציאה ממנה לשירותים ממלכתיים. ב-40 מיליון שקל אפשר להקים גלריה עירונית או לממן מיזם השכרת אופניים, להשלמת שירותי הרכבת שתיכף מגיעה. בת ים, המוציאה 43% מתקציבה על חינוך, וסובלת מרגשי נחיתות וסכנת סיפוח כיחידה בערי גוש דן שנזקקת לתקציבי איזון, היתה נשארת עם 8 מיליון עודף כל שנה.

נחזור לאמירה של ברקת ולרבים מראשי הערים הישראלים שרואים בארנונה עסקית תנאי ליציבות פיננסית. אולי, לפני שמגדילים באופן מלאכותי שטחי מסחר ומלבים קרב שטחים בין רשויות; אפשר להגיע לאיזון בדרך המלך, ע"י כך שהמדינה תחדל לממן שירותים ממלכתיים בכסף שהתושבים שילמו כארנונה לשירותים עירונים.

*** נתונים לכתבה: יוגב שרביט, בלוג "המדד המוניציפלי"

"מקור לסכסוכים בין ראשי ערים"

"חלוקת התפקידים בין המדינה לשלטון המקומי היא שאלה פתוחה מהקמת המדינה ויש להסדיר אותה בדחיפות בחקיקה", אומר ד"ר שוקי אמרני, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר. לדבריו, היעדר הבחנה ברורה בין שירותים ממלכתיים ומקומיים, הוא גורם משמעותי לאי שוויון ולפערים חברתיים. "אפשר להבין את התסכול והכעס של תושבים המבחינים כי שירותי החינוך והתרבות שהם וילדיהם מקבלים נמוכים משמעותית בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות, שלפעמים רק קו כחול דמיוני מפריד ביניהן כגבול".

אמרני מסביר שאחת הסיבות למצב, שגם מוצא את ביטויו במאבקים בין רשויות חלשות לרשויות חזקות על השיטה לחלוקת המס המקומי, הוא הפערים בין מה שהמדינה קובעת לגבי הרמה והיקף השירותים הממלכתיים שהרשויות המקומיות צריכות להעניק לתושבים, לבין מה שהן מעניקות בפועל, בגלל הבדלים שנגזרים מצרכים וממאפייני אוכלוסייה המשתנים בין רשות לרשות. לדברי אמרני המציאות הנוכחית גורמת לדברים שליליים: "היא מחלישה כלכלית וחברתית את הרשויות המקומיות, וכפועל יוצא את המדינה שנאלצת לשלם מחיר הרבה יותר גבוה בהעברת תקציבים לרשויות מקומיות. האבסורד הגדול והכי חמור שזה תורם להתנהלות גרעונית ולהנצחת התלות שלהן במדינה".

"המדינה גילתה עטיני זהב והיא יונקת"

"בתקופה הקצרה שבה ישב סילבן שלום כשר פנים, הוא ביקש לקדם יוזמת עבר ללשכות שירות ברשויות", מספר יו"ר מועצת קרית טבעון, עו"ד דוד אריאלי, יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה בשלטון המקומי. "מבחינתו היה מובן מאליו שהרשויות יספקו את המבנה בחינם. זו דוגמה אופיינית להפלת מטלות עלינו, בלי להבין שצריך גם מקור תקציבי. כך זה בהסעות לבתי הספר, היטלי הטמנת פסולת והנגשה לנכים שעלותה המצטברת תגיע ל-8 מיליארד".

אריאלי מזכיר שרק לאחרונה העבירה הממשלה את האחריות לשמירה על ביטחון הולכי הרגל במדרכות לפקחי הרשויות המקומיות. "טוב שנותנים את הדעת להרגלי התחבורה החדשים, ואולי רשויות יכולות לנהל טוב יותר את השינוי, אבל מאיפה יבוא התקציב? העבירו את המטלה אלינו - ויאללה, תסתדר. המדינה גילתה עטיני זהב שומן שאין לו שומרים - קופת הארנונה של הרשויות, והיא יונקת".

- יש גם מקרים הפוכים, כמו במים ובביוב שהוציאו מידי הרשויות.

"הסיבה הרשמית לרפורמה במשק המים היא שהרשויות לקחו כסף ולא השקיעו בתשתית. זה נכון, אבל הסיבה האמיתית לכך שהממשלה לקחה את התשתיות היא שבמים וביוב יש כסף ואפשר לגזור קופון. מדוע היא לא לוקחת אליה גם את הטיפול בשירותי הרווחה? כי שם אין רווחים".

 ערים עצמאיות ונתמכות-חלוקת מימון לחינוך ורווחה