"כשאני נוסע לארה"ב, ובעצם גם לכל מקום אחר בעולם, אני מתפלל לחזור הביתה בשלום", אומר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. ברקת לא מתכוון לכך שכפוליטיקאי ישראלי בכיר הוא מרגיש שהוא מטרה להתנקשות. במשפט הזה מנסה ראש עיריית ירושלים להמחיש את הפער בין הדימוי של בירת ישראל, הנתפסת כיעד מסוכן, לבין המצב כפי שהוא משתקף מנתונים שמוכיחים כי ירושלים היא אחד המקומות הבטוחים בעולם.
המדד השכיח לביטחון עירוני הוא מקרי הרצח לכל 100 אלף איש בשנה. הממוצע בעולם המערבי הוא 9 הרוגים לכל 100 אלף.
ברקת: "בשיקגו מספר ההרוגים השנתי לכל 100 אלף איש הוא 10, בקייפטאון 60, בוושינגטון בירת ארה"ב נהרגים ברחובות 16, בדטרויט 39, בניו-יורק בין ארבעה לחמישה כל שנה, לכל 100 אלף. וכאן? בשקלול כל המקרים של מוות אלים ברחובות, ממניעי פשע ופיגועי טרור, ירושלים מדורגת אי שם למטה בסולם, עם 1.5 מתים לכל 100 אלף. עם כל המצב הביטחוני, ירדנו כבר ל-1.2 בשנה החולפת. תכל'ס, אנחנו יותר בטוחים מתל-אביב".
אלא שנתונים לבדם אינם יכולים לשכנע, ולב הקונפליקט במזרח התיכון מתקשה להתגבר על הדימוי הבינלאומי המורכב שדבק בו. גם ברקת יסכים כי ירושלים מתקשה למצות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במותג הבינלאומי הכי חזק שלנו, הכי מוכר, והכי מזוהה בעולם עם המושג "ישראל".
ברקת קיבל לידיו את העיר בבחירות המוניציפליות של 2008, אחרי חמש שנות קריירה פוליטית, וניסיון כושל אחד להיבחר כראש עיר ב-2003 (אז גבר עליו אורי לופליאנסקי, המועמד החרדי). בבחירות של 2013 הוא נבחר לכהונה שנייה בהפרש לא גדול (6%) מול יריבו משה ליאון, שבמהלך מפתיע הצטרף לפני פחות משנה לסיעתו "ירושלים תנצח", שכוחה נחלש בבחירות למועצת העיר.
השנה הודיע ברקת על הצטרפותו לליכוד, וכלל לא ברור אם בכוונתו להמשיך להנהיג את העיר גם בשנים הבאות. בסוף הראיון איתו הוא משחרר יעד לא מאוד מעורפל למועד סיום תפקידו. אבל בינתיים, ועד אז, ברקת סימן לפחות שני מנועי פיתוח עירוניים שאותם הוא מזין תחת כותרת עם מטרה אחת - "מיתוג אסטרטגי של העיר, שיעביר את העסקים ממצב הישרדות למודוס של יצירתיות".
- איך מביאים תיירים לירושלים, כשמהדורות החדשות מצלמות פה בעיקר חיילים חמושים ודקירות?
"במקום להתרוצץ בעולם ולשכנע שבטוח פה, אני עושה את הביטחון בעצמי. כראש עיר תפקידי להיות 'עושה שוק' בענף התיירות. הסגנון הוא שילוב תיירות עם תרבות ודחיפת מסה אדירה של פעילות. יש בעיר 30 מוסדות אמנות ותרבות ויותר מ-250 אירועים ופסטיבלים בשנה. מרתון ירושלים למשל הביא 30 אלף משתתפים, ויותר מאלפיים מהם הגיעו מחו"ל. זו עלייה לעומת השנה שעברה, למרות המצב הביטחוני המעורער. אין פרסום טוב מאירועי המונים. מהלך השיווק המועיל ביותר הוא שמי שביקר בירושלים מספר לחבריו על החוויה, מעיד בעצמו שנהנה והרגיש בטוח ברחובות".
כשהגיע ברקת לתפקיד עמד תקציב העירייה לתיירות על 5 מיליון שקל. הוא מעיד שבזמנו הצליח להגדיל אותו כמעט פי עשרה באמצעות תקציבים שונים שהשיג ממוסדות ומהממשלה, שמטרתם פיתוח וטיפוח הענף.
- תיירות היא ענף תנודתי מטבעו, ובירושלים הסיכון גדל שבעתיים. האם הוגן למשוך עסקים להתבסס עליה, ככלכלה עירונית?
"עבור 100 מיליון איש בעולם ירושלים היא יעד פוטנציאלי. להתעלם מהם לא הגיוני, זה פספוס. תיירות תנודתיות, זה נכון. אבל התנודתיות לא מפחידה אותי. אני מעדיף עסק תנודתי שנע בין שבעה ל-15 מיליון תיירים, לתנודתיות שבין מיליון ל-3 מיליון. כדי להפחית את הסיכון אני נותן למלונאים 28 אגורות על כל שקל שהם משקיעים בבניית מלון, וכך הכניסה למהלך יותר קלה להם".
- תיירות זקוקה להרבה נותני שירות בדרג נמוך. היא לא ענף שמפתח כוח אדם איכותי, וספק אם מפתחת את העובדים בה.
"תיירות יכולה לספק עשרות אלפי מקומות עבודה לערבים שכיום אינם מוצאים מקורות פרנסה. בעיר שלי, שאפשר להתייחס אליה כנושקת כבר למיליון תושבים, צריך תעשייה למגזרים חברתיים שונים. היא מנוף כלכלי לציבור מסוים, ואינה המנוע היחיד שאני מפתח".
"אנחנו חזקים בתיאוריה"
המנוע הכלכלי הנוסף שברקת מתמרץ בירושלים הוא היי-טק. הוא מצביע על האבסורד בין דירוגה של האוניברסיטה העברית בעשרת המוסדות האקדמיים המובילים בעולם במדעי החיים ובמדעי המחשב, לבין היעדרה של תעשייה שניזונה מהידע הזה, והופכת אותו למקורות פרנסה מעשיים בעיר.
"אנחנו חזקים בתיאוריה", הוא מחייך, "לומדים באוניברסיטאות הירושלמיות הגיקים הכי יצירתיים בעולם, אבל הם מסיימים את הלימודים, ואני נשאר עם השאלה כיצד למנוע מהם לנדוד, לעבוד ולהתגורר במרכז הארץ".
ברקת פורש את התנאים שהכין עבורם, מציין תמריצים כלכליים, תקציבים שהשיג והטבות, בין היתר הפחתת גובה מס חברות לשיעור 9%, ומענק עירוני בסכום השווה לשלוש שנות מס ארנונה בשטח שתופסות חברות שהיי-טק הוא תחום פעילותן.
הנתונים שבידיו מוכיחים על הצלחה לפחות בהיבט של היקף ההתחלות. לדבריו, מספר הסטארט-אפים בעיר עלה מ-12 ל-90 ב-2013, ל-120 ב-2014, וב-2015 הגיע המספר כבר ל-150. הוא הצליח למשוך לעיר חממות גידול טכנולוגיות בינלאומיות, כמו האקסלרייטור Masschallenge שבסיסו בבוסטון, ובנוסף לישראל, יש לו סניפים באנגליה, במקסיקו ובשווייץ. בתור יזם היי-טק לשעבר בעצמו, ואחד המשקיעים הראשונים בצ'ק פוינט, הוא ער לעובדה שסטארט-אפים אינם מודל כלכלי יציב. "מתוך מאה חברות סטארט-אפ, רק 50 ישרדו את השנה הראשונה, 20 יחזיקו מעמד שנתיים, ורק שלוש יגיעו לשנה השלישית", מזכיר ברקת.
- ועם כל הסיכון, אתה דוחף אותו כמנוע כלכלי לעיר.
"הסטארט-אפים הם חלק מהאקו סיסטם. אני גם מפתח את ירושלים כאתר 'אין סורסינג' לתעשיית ההיי-טק הבינלאומית. במקום שחברות גדולות יצאו לשכור מתכנתים במזרח הרחוק, הן יוכלו למצוא אותם בבירת ישראל. יש כוח אדם איכותי, הנדסאים ומהנדסים עם יכולות גבוהות במיוחד ותרבות נוחה. השילוב עם האוניברסיטה ייצור מאיץ כלכלי לחברות שיבססו כאן מרכזי פיתוח, ויפתח שער כניסה למעגל התעסוקה לציבור חרדים שזקוק למקורות פרנסה וכרגע אינו עובד".
תקציבה של ירושלים רחוק מלהיות מאוזן. "אני מתחיל כל שנה עם מינוס 2.5% בתקציב השגרתי", הוא אומר. בעיר שחלקים ניכרים ממנה פטורים מתשלום מס עירוני, זה לא מפתיע. אבל בתקופת כהונתו של ברקת גדלו מאוד תקציבי העירייה המגיעים ממקורות ממשלתיים. הוא ניהל מאבקים שכללו איומים בשביתות על הגדלת "מענק ירושלים" - כסף הזורם לתפעול שוטף של העירייה, עדיין לא נקבע לו מודל חישוב רשמי והשנה צמח לחצי מיליארד שקלים.
- אתה מתגאה בהטבות, נלחמת והצלחת להזרים לעיר ולתושביה הרבה כסף ציבורי. מתי ירושלים תהיה עצמאית?
"אני מתחרה עם ערים אחרות על איכות החיים של התושבים שלי, ואני עושה זאת בתנאים קשים במיוחד בכל מובן. מקור ההכנסות של ערים הוא ארנונה עסקית, ומודל החישוב למצבן הוא יחס בין השטחים שמניבים כסף - משרדים ומסחר, לבין מספר התושבים. הערים החברות בפורום ה-15 (15 הערים המאוזנות הגדולות בישראל), נמצאות בממוצע 11 מ"ר עסקי לתושב. היום אני נמצא ב-4.6 מ"ר עסקי לתושב ועם סיום הפיתוח של רובע העסקים בכניסה לעיר, אגיע ל-5.6 מ"ר עסקי לתושב, כך שהמרחק ליציבות עוד גדול. כרגע אין לירושלים סיכוי להיות עצמאית, וזה היסוד למאבקי למען תקצוב דיפרנציאלי (ראו מסגרת). האופן שבו התקציבים מתנהלים הוא טעות ענק של המדינה. שינוי המודל התמיכה הממשלתית, הוא תנאי הכרחי להצלחת ירושלים".
- אולי תפקיד בכיר בממשלה הוא המפתח לשינוי?
"אני לא מתכנן דבר כרגע. אני ראש העיר, אבל אין אנשים שאין להם תחליף. אשב פה בין 10 ל-15 שנים. פחות מעשר לא מספיקות כדי לעשות מהלך, אבל אחרי 15 שנים באותה פוזיציה, אדם נהפך ללא יצירתי. אם אני מסתכל קדימה על האפשרויות, מה שיעניין אותי הוא תפקיד ביצועי בכיר. וכן, גם ממשלת ישראל זו אופציה".
"הקונפליקטים בירושלים הם לא באג, הם פיצ'ר"
"ירושלים בלי קונפליקט לא תהיה ירושלים", אומר ניר ברקת. "אם תהיה עיר הומוגנית, היא לא תהיה ירושלים. אין עיר שיש בה ויכוחים כמו אצלנו. זו התכונה הטבעית של העיר, וזה לא באג, זה פיצ'ר".
- זו סיסמה יפה, אבל בשטח התושבים מוטרדים.
"מתנהלים בסטטוס קוו. פה הסטטוס קוו אינו פשרה אידיאולוגית ולא פשרה חברתית, הוא דרך מוצא לחיים משותפים: אין תחבורה ציבורית בחלק היהודי בשבת, ואין פעילות מסחרית בחלק היהודי, חוץ מבילוי ומסעדות. אם ב'תחנה' יש חנות פתוחה, היא משלבת פעילות תרבותית ובילוי לילדים".
אז פתרנו את הקונפליקט הדתי, ונשארנו עם הערבים. שנים טוענים שאת הקו המפריד בין מזרח למערב לא צריך לשרטט, הוא ניכר לפי מידת הטיפוח ולחילופין - ההזנחה בחוצות. ברקת, נאמן להערכה שהצד המזרחי לא יעבור לרשות מדינה אחרת, טוען שכל התוכניות, גם הרחוקות ממש כמו תוואי הרכבות, נעשות לפי עיר שחוברה לה יחדיו. את המהלך הוא מחזק בטיפול בתשתיות השכונות. "עשינו דרמה של כבישים בצד המזרחי, הוספנו מקומות חניה, השקענו 70 מיליון שקל", הוא מספר בגאווה, ומזכיר שהשינויים כרוכים בוויתור על אדמה פרטית לטובת שימוש ציבורי, דבר מסובך ורב השלכות ככל שמדובר בקניין של ערבים בישראל.
"אני מטפח מנהיגות קהילתית בשכונות המזרחיות ומשלב תושבים בתכנון", מסביר ברקת את הנוסחה. "הם מרגישים שיש להם שותף שאפשר לסמוך עליו".
- וגביית הארנונה?
"בשש השנים האחרונות עלינו ב-50% בשיעור גביית הארנונה בשכונות המזרחיות".
כשתיעלם תרועת הפסטיבלים
התוכן הייחודי של ציון משך אליה עולי רגל ותיירים שפניהם למקומות הקדושים, עוד מימי הורדוס, וממנו ואילך מרחבי כל העולם המערבי. בשנים האחרונות מושקעים כספים ומאמצים אדירים להוסיף לחייה תוכן, במטרה להזרים מבקרים שימצאו בה אטרקציות תרבותיות ומסחריות שסגנונן חילוני.
אטרקציות הן אטרקציות, כוח המשיכה שלהן גווע אחרי כמה ביקורים. תפקוד עירוני משגשג מבוסס על שגרה שאינה מתפתחת במוזיאונים, במרתונים ובפסטיבלים, אלא ממסחר שימושי, מרחבים ציבוריים מזמינים ומתנועת הולכי רגל שמזינה רחובות ומגבירה בהם ביטחון. עיר טובה מעודדת פעילות יומיומית המאיצה מסחר מקומי ואגב כך מפגישה תושבים באופן בלתי מתוכנן, ומזמנת להם קשרים חברתיים ועסקיים המציתים יוזמות מקומיות יציבות.
דוגמה לתהליך הוא השינוי בשוק מחנה יהודה - פעם מרחב ציבורי לתושבים לצורך שגרתי, המתקדם בצעדי ענק עגומים למעמד אטרקציה לתיירים. את הקניות הביתה עושים בסופרמרקט בפאתי העיר שאליו נוסעים התושבים במכונית, ולשוק באים ברכבת עם אורחים כדי להתבשם מניחוחות התבלינים, לשתות בירה ולקנות גבינה משובחת ויין יוקרתי. מה יעשו חנויות הבוטיק בשוק כשתגווע תרועת הפסטיבלים?
נכון לעיר למשוך תיירים באטרקציות, כי תיירים מזינים גם עסקים שגרתיים מקומיים. החכמה היא לשלב את השניים, ולהרוויח פעמיים.
בירושלים היומיומית יש שגרה קדומה ויציבה שהיא גם אטרקציה לא ממומשת - מאה שערים, בה סגנון עירוני שכל ערי העולם שואפות לקיים: רחובות בקנה מידה אנושי, הולכי רגל, מסחר זעיר וכיוב'. לו אני ראש העיר, הייתי מנסה להפוך שכונה זו, במהלך שיתוף ציבור עם דייריה, לאטרקציית תיירות, תוך כיבוד אורח החיים המיוחד של תושביה.
"אם ת"א לוקחת הארנונה, למה שלא תיקח גם את המע"מ?"
בשנה שעברה החל ברקת להניע קמפיין ציבורי למען "תקצוב דיפרנציאלי". תכלית המהלך הוא רפורמה במודל חלוקת כספי המס העירוני הנגבה ברשויות, שכיום זורם עיר-עיר לתקציבה, ושינוי הנוסחה להקצאת כספים ממשרדי הממשלה לכל עיר, שהיום מבוסס גם על נוסחה שמאפשרת לערים חזקות להציע יותר לתושביהן, ולקבל מהמדינה לפי מידת ההשקעה שלהן (מאצ'ינג).
"ערים רוצות להשאיר את הארנונה בקופתן, אבל אם נגזים בכוונה, אפשר יהיה לומר שאולי גם המע"מ, המס שגובה המדינה על מסחר, יכול להיכנס לתוך קופת העיר, ואולי גם מס הכנסה שמשלמים תושביה, למה לא?", אומר ברקת כדי להמחיש מה שנראה בעיניו כאבסורד. הוא מנסה לשכנע שכולם מפסידים מהמודל הנוכחי. "כשהחינוך והרווחה נפגעים בערים חלשות, גם תושבי הערים החזקות סובלים. כי את המכוניות גונב בסוף הנער שלא קיבל חינוך בעיר החלשה".
- אבל הארנונה היא מס עירוני, שמיועד לשירותים מוניציפליים.
"ועדיין יש פער גדול בין ערים חזקות שהצליחו לבין רשויות חלשות שנאבקות על קיומן".
- מה ידחוף ראש עיר כושלת להצליח, אם בסוף כל שנה באה הממשלה ומכסה לו את האוברדרפט ממה שלקחה מהכסף ששילמו תושבי העיר השכנה?
"אני מאמין שכולם רוצים להצליח. צריך ואפשר לבנות מנגנוני ביקורת שיישמרו שתקציבים שמוגדרים לייעוד מסוים כמו חינוך, לא ילכו לייעוד אחר, שאינו תכלית ההקצאה שלהם, רק כי ראש הרשות החליט. אפשר לעודד מצוינות בדרכים רבות. עשיתי זאת בין מנהלי בתי ספר במערכת החינוך הירושלמית, שעומדים היום למבחן ציבורי פתוח לפי מדדי הצלחה שהגדרנו. לטובים מגדילים את הפעילות, והפחות טובים מפנים את מקומם. אפשר לחשוב על פיתוח מודל דומה גם לראשי הרשויות".
כתבות
ני"ע
