"נתתם לקיבוצים, אח"כ להתנחלויות, הגיע הזמן לשפוך על ב"ש"

"אני לא רוביק דנילוביץ' ראש העיר, אני רוביק דנילוביץ' שליח ממשלת ישראל בבאר שבע", מתמצת ראש העירייה את האופן השגוי שבו פקידי הממשלה תופסים את תפקידו ואף מפריעים בכך בקידום ענייני עירו.

בסך הכל הוא מרוצה. מכניסתו לתפקיד קופת העיר מאוזנת, גביית הארנונה מתנהלת כסדרה, תחנות הרכבת שופצו, ויזמים באים כי הם מאמינים בפוטנציאל הנדל"ני.

דנילוביץ' מונה הישגים, אבל גם שולח מסר חד: אם רק היה לו יותר חופש ויותר כסף, לא רק מצבה של באר שבע היה משתפר, כי גם מצב הנגב כולו, ומצבה של המדינה.

דנילוביץ' הוא ראש עיר מ-2008 ונבחר לכהונה שנייה ב-2013 ברוב מוחץ, 92% הצביעו בעדו. בבחירות הגדיל את שליטתו במועצת העיר ויותר מ-50% ממנה הם חברי סיעתו. כוח כזה בעיר גדולה הוא מצב יוצא דופן. בתל אביב למשל, סיעת מרצ גדולה מסיעתו של ראש העיר רון חולדאי; בירושלים, ניר ברקת עומד בראש סיעה קטנה ונדרש לתמרן בין שותפים קואליציוניים שמושכים לקצוות מנוגדים. לראש העיר יונה יהב בחיפה יש בסך הכל 4 נציגים במועצה שבה 31 חברים.

והנה, למרות שמצבו הפוליטי-מוניציפלי משקף אהדה ואמון חסרי תקדים של תושבים במנהיג המקומי בעיר שמתקרבת לרבע מיליון תושבים, דנילוביץ' מרגיש כבול. "השלטון המרכזי צנטרליסטי ושמרן. לא משחרר. בכל העולם הערים הופכות להיות הרבה יותר דומיננטיות מהמדינות", הוא אומר בשצף, "אני הכתובת של האזרח, אני מספק את כל צרכיו, אני דואג לאיכות החיים שלו. הערים נושאות באחריות לאושר אישי, להזדמנויות, למימוש ולהגשמה עצמית של הפרט. מדינת ישראל לא צריכה להפריע לתהליך התחזקות הערים. הדבר צריך לקרות גם פה".

- למה המדינה 'לא משחררת'?

"האמת? אני לא כל-כך מבין אותה. הרי האינטרס משותף לי ולה - תושבי ב"ש שלי הם אזרחי מדינת ישראל של כולנו. כשהממשלה משתפת איתי פעולה, זה הולך מצוין. למשל במהלך הקמת ה'אקו סיסטם' של קהילת מדע וידע בעיר, מוסדות המדינה סייעו, ההצלחה ניכרת, וכולם שבעי רצון. אבל יש דברים שאני יכול לעשות עבור התושבים שלי לבד, יותר טוב מהממשלה".

- מהן הסמכויות שאתה מבקש שהממשלה תאציל עליך?

"לא להאציל, להעביר. למה משרד הפנים צריך לאשר לנו צו מסים? למה אנחנו צריכים להתרוצץ בוועדות מחוזיות שיאשרו לנו תוכניות בניין עיר? ברשות לא יודעים מה נכון לתכנן בעירם? אנחנו יודעים יותר טוב מכולם. בעבר היה מצב בלתי נסבל שנציגים ממינהל התכנון, מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) ומשרד השיכון, היו מחליטים מעל ראשנו. זה התחיל בימי הקמת העיר בשכונות שיכונים שתוכננו בתמהיל שלא עירבב אוכלוסיות ועם בינוי שלא יצר רחובות מסחריים, אבל גם עכשיו מנסים לנהל אותנו בשלט רחוק. זה אבסורד בלתי נסבל שיושב מישהו בירושלים ומחליט עבורנו כמה יחידות דיור לשווק, מתי ובאיזה אופי. זה התפקיד שלנו".

- הם מנסים לפתור את משבר הדיור, אתה יודע.

"משבר הדיור לא נולד ביום אחד, והוא קרה כי לא התבוננו לעתיד. תפקידם של מנהיגים אינו לצפות את העתיד, תפקידם ליצור אותו. משברים לא פותרים בשלוף, מדינה זו לא תוכנית ריאליטי. ממשלות ישראל מתחלפות בקצב, וראשי הערים הם השלטון היציב במדינה שלנו. אנחנו מכהנים לפחות חמש שנים, אם לא עשר ויותר, וזה פרק הזמן שצריך כדי להוביל תהליכים מחוללי שינוי. אני לא צריך כאן דירות שלושה חדרים, כמו שעכשיו דוחפים. יש לי מספיק, אני מייצר כאן דיור במחיר אטרקטיבי שימשוך את האוכלוסייה שהעיר צריכה כדי להתחדש, ואני יודע מה אני עושה".

דנילוביץ' משוכנע שמשבר המחירים הוא הזדמנות לאומית. "אנו נמצאים בצומת דרכים היסטורי שבו המדינה צריכה להחליט לאן היא פונה: האם מנצלים את המציאות הנוכחית כדי לתכנן נכון עוד מטרופולין גדול חזק ואטרקטיבי בדרום המדינה, שיהווה אלטרנטיבה למטרופולין תל אביב, או שלא".

- נניח שכן, מה עושים?

"מתעדפים. אני לא רוצה הטבות מס לתושבים, גם לא רוצה תקציבי איזון, לא אוהב להסתובב כמו קבצן. למדינת ישראל יש היסטוריה של יישום מדיניות מתעדפת לאזורים ולסקטורים. נתנו לקיבוצים, נתנו ליהודה ושומרון, עכשיו הגיע זמן באר שבע והנגב כיעד לאומי אסטרטגי. צריך להשקיע, לא מיליארדים צריך, צריך לשפוך פה עשרות מיליארדים".

- עשרות מיליארדים רק על ב"ש?

"סליחה, אבל בתפקידי אין פריבילגיה לעסוק בבאר שבע בלבד. יש לי מחויבות לפיתוח כל הנגב. כשאני נאבק על בית חולים נוסף, זה לרווחת כל תושבי הנגב, כך גם בהשקעה בתעסוקה, בחינוך, בתרבות, בפנאי ובתשתיות. בכל מהלך תמיד עומדים לנגד עיניי מיליון תושבים, וסליחה על הציונות - גם עתיד המדינה. הציונות יקרה לכולם, אבל לא בגלל ציונות יבואו לגור בנגב. בלי באר שבע כמטרופולין, אין מגנט. הנגב לא יוכל לצמוח, לשגשג ולהצליח. אני מצפה לאומץ בקבלת ההחלטות בשינוי סדרי העדיפויות הלאומי. כן, דרושים לשם כך עשרות מיליארדי שקלים על פני העשור הקרוב, אבל הם יניבו תוצאה דרמטית שתשנה את אופיה של מדינת ישראל".

- הרבה כסף לאומי וציבורי כבר נשפך לנגב, והוא מתפזר בין עיירות ויישובים באזור. והנה, שר השיכון שוב מצהיר על הקמת ישובים חדשים.

"אני נגד הישובים הקהילתיים החדשים שמתכננים. אני נגד הקמת ישובים נוספים בכלל, ואני גם אומר לך שבסוף הם לא יקומו. אבל ביישובים הקיימים האנשים היכו שורש והם צריכים להישאר".

- לוטשים עין לקופתך כדי לאזן עיירות גירעוניות, באמצעות "תיקצוב דיפרנציאלי".

"על זה כבר כעסתי. אמרתי לביטון (ראש עיריית דימונה - מ.מ.), 'נראה לך שעניי שיכון ד' שלי, צריכים לממן אותך?'. לא צריך לייבש אף יישוב, אבל מנגד חייבים להבין שבאר שבע חזקה הוא גם האינטרס של דימונה, גם תושביה ירוויחו מבאר שבע מצליחה ומבוססת".

קניונים לאנשי המחוז, שבילי אופניים לתושבי העיר

בלי להסתיר את שכונות הווילות שהוא ממשיך להקים בשולי העיר ומבני ציבור ותעסוקה שאינם מתחברים לרחוב, דנילוביץ' מציג גם תוכניות לשיקום ועיצוב עירוני של רחוב רגר הראשי, שהיום מתפקד ככביש מהיר הפוגע בחיי העיר. "אחת המשימות המרכזיות היא ליצור עירוניות באמצעות הקהילות המגוונות שהתיישבו פה בתקופה האחרונה, ע"י רחובות תוססים, שוקקים ומלאי חיים, שיש בהם תנועה מתמדת של אנשים, הולכי רגל, רוכבי אופניים ומסחר".

- נשמע טוב. אבל בינתיים נבנו פה עשרות אלפי מ"ר בקניונים. מילא שהם אוכלים זה את פרנסתו של זה, הם שתו את המסחר מחוצות העיר ופגעו בעסקים הקטנים.

"יש הרבה שותפים לבניית עיר, ראש עיר אינו בונה לבדו, יש שוק חופשי וחוקי ביקוש והיצע. אעשה רכבת קלה ושבילי אופניים שיהפכו את העיר ליותר נוחה ואטרקטיבית, אבל אני לא מספק רק את צרכי תושבי. גם לונה גל וקומפלקס קולנוע צריך, כי עיר מטרופולין צריכה לספק שירותי מסחר ובילוי מגוונים. תפקידי לדאוג לכל תושבי המחוז ויש אנשים שאוהבים קניונים, אפילו אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו".

- תושב השכונה נוסע לסופר בקניון, כי המכולת נסגרה.

"האתגר הגדול הוא חידוש מרכז העיר והשבת מסחר לשכונות, אני רוצה בזה. בראש וראשונה אני מנסה לא להפריע ליזמות המקומית. כשרצו לעשות מסיבת רחוב בפורים, או לערוך שוק זמני בשכונות הוותיקות, עזרתי שיקבלו היתר מהמשטרה, כי זה מחייה את חיי העיר והקהילה. אני שואף שבכל שכונה יהיו עסקים קטנים - מספרה, חנות ספרים, מכולת וכיוצא בזה".

- ואת זה איך עושים?

"אני רוצה לתמרץ את בעלי העסקים בעיר שלי, הכלי שלי הוא ארנונה, אבל לשם כך אני צריך לרוץ למשרד הפנים ולנסות לשכנע אותם, להתחנן שיסכימו לי להוריד את המס לתושבים שלי, בעיר שלי. הלוואי והיתה לי הגמישות להקל על העסקים המקומיים והקטנים בלי אישור משרדי האוצר והפנים, אפילו במחיר הפחתת כמה מיליונים מתקציב העירייה. הלוואי שיכולתי לקחת מהמקומיים הקטנים פחות למ"ר מסחרי ולקחת יותר מהרשתות שיושבות בקניונים ובפאוארים סנטרים. זה הרבה יותר הגיוני".

מפוזרת

מהבור התקציבי והסתר הפנים התדמיתי ששרתה בהם שנים, שלפה באר שבע את עצמה בפרץ בניית קניונים, אזורי תעסוקה ומבני ציבור, שכעת מצטרפים להם מבני מגורים גבוהים ושכונות צמודי קרקע המרחיבות את גבולה.

אבל הקניונים רוקנו את חוצותיה ממסחר שגרתי ודיכאו עסקים קטנים ומקומיים; אזורי התעסוקה נבנו בשוליים, ונוכחות העובדים בהם אינה ניכרת ברחובות ולא מזינה עסקים.

לכן האוניברסיטה, בית החולים, הספרייה העירונית, מוזיאון המדע וחברות ההיי'-טק המתיישבות בה בכוח המשיכה של ראש העיר, אינם מחוללים פעילות עירונית ולא מזמנים מפגשים חברתיים וקשרים כלכליים. להיפך, הם מתפקדים כחוסמי עורקים אורבניים, מנותקים מסביבתם וממיתים את החוצות, שממילא סובלות מעודף ב"עורקי תנועה", ומחסור ברחובות עירוניים טובים. היא מפוזרת.

רבע מיליון תושבים ועשרות אלפי יוממים, הם הון חברתי וכלכלי שיורד לטמיון בגלל סגנון הבינוי והתנועה העירונית הנוכחי בבאר שבע, והיא זקוקה בדחיפות לדבק לאיחוד העיר עם משתמשיה. הדרך הארוכה והיקרה לאיחוד היא שינוי הבינוי. סמכו על דנילוביץ', הוא רוצה בכך ולכן גם זה יגיע. בינתיים אפשר להתחיל בדרך הקצרה, לקשור בין חלקי העיר ולחבר בין משתמשיה על ידי שינוי סגנון התנועה - פינוי הדרך והתאמת הרחובות להולכי רגל ונוסעים בתחבורה שיתופית וקלה.