לחשב מסלול מחדש

לאחרונה נחתו על שולחן התודעה הציבורית נתונים עגומים על ההיי-טק הישראלי. הכלכלן הראשי במשרד האוצר, יואל נוה, פרסם סקירה, שלפיה מעמדה של ישראל כמובילת חדשנות טכנולוגית גלובלית, נפגע, וקבע, כי ההיי-טק לא משמש עוד כמנוע הצמיחה של המשק, כפי שהיה בשנים האחרונות. עוד נמסר, כי בשל המחסור בעובדי היי-טק, ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, שוקל לייבא לארץ מהנדסי תוכנה. לא פחות.

שר האוצר משה כחלון אמר במסיבת-עיתונאים, כי הוא שוקל מתן הקלות לחברות היי-טק המבקשות להתמזג כדי לפתור את בעיית המחסור בכוח-אדם מיומן. בד בבד, פנה השר לרשות המסים לבדיקת אפשרות להקלה בדרישות "החוק לעידוד השקעות" כדי לאפשר ליותר חברות היי-טק ליהנות ממנו.

עוד זה מדבר וזה בא - דוח חדש של מוסד שמואל נאמן, מגלה כי בפעם הראשונה עקפה קוריאה-הדרומית את ישראל בהוצאה הלאומית למחקר-ופיתוח כשיעור מהתוצר. זאת, גם לפי דוח חדש שפרסם ארגון ה-OECD.

ביום שנחתו עלינו נתונים מעוררי דאגה אלה, נפתח בברצלונה כנס המובייל העולמי, שבו כיכבו עשרות סטארט-אפים ישראליים. הנוכחות הישראלית בלטה מאוד בכנס, תוך שהיא מושכת אליה מפעילים, יצרנים ואינטגרטורים (הגוף המתאם שאחראי להטמעת מוצרים ושילובם במערכות שונות) ענקיים מהעולם. הביתן הלאומי של ישראל הבליט את היכולת ואת העוצמה של חברות ישראליות בתחומים טכנולוגיים עתידיים: סייבר, IOT, Big Data, פתרונות בתחום וירטואליזציה ואופטימיזציה לרשתות מובייל (SDN-NFV) ופתרונות למוסדות פיננסיים.

ולקינוח, סקר חדש שפרסמה חברת המחקר KPMG-IVC העלה, כי הסטארט-אפים הישראליים גייסו ב-2015, סכום שיא של 4.4 מיליארד דולר, עלייה של 30% לעומת 2014, שרשמה גם היא שנת שיא.

אז מה קורה כאן? האם מדובר ברעשי רקע, או במציאות אמיתית? האם יש סיבה לדאגה לעתידה של התעשייה הטכנולוגית, שחולשת על 40% מהיצוא הישראלי?

מיפוי החוזקות והחולשות של ההיי-טק הישראלי דורש ניתוח עומק יסודי וגם התבוננות קרת-רוח ומפוכחת במציאות, ללא גלישה להיסטריה, תוך נקיטת גישה מערכתית והשוואתית לאורך זמן.

נראה שעורכי הדוחות השונים מתעלמים מכמה נתוני יסוד כמותיים ואיכותיים, המשקפים את המערכת הטכנולוגית הישראלית. למשל, שיתוף-הפעולה ההדוק והפורה בין המערך הטכנולוגי הצבאי לתעשייה הביטחונית (רפאל, תעשייה-אווירית, אלביט ועוד) ובינם לבין האקדמיה.

המציאות המורכבת מבחינה ביטחונית-קיומית, אחראית לרצף הקיים בין מערכת החינוך לצבא. הצבא ממיין בשלב מוקדם את האנשים המתאימים לו ביותר מתוך מערכת החינוך, משקיע הון תועפות בהכשרתם, ומיד מציב אותם בחזית הטכנולוגיה. שום גורם לא יודע לכמת את ההשקעה הזאת בהון אנושי, שאחר-כך משמש כעתודת ההיי-טק (עיין-ערך כמות הסטארט-אפים מבית יוצאי 8200), אבל ברור שיש להביא אותה בחשבון.

הזליגה של הון אנושי, רעיונות ותקציבים מהצבא לשוק האזרחי, היא אחד ממכפילי הכוח הבולטים של האקו-סיסטם הטכנולוגי המיוחד שנוצר כאן. לדוגמה, פארק ההיי-טק החדש בבאר-שבע, שיכול להתחרות בהצלחה בכל פארק טכנולוגי מתקדם בעולם, מבליט עד כמה היסודות של האקו-סיסטם הישראלי איתנים, ועד כמה הם משמשים ככוח משיכה לחברות רב-לאומיות.

לפי נתונים של מכון המחקר IMD, שחוקר מצבי שוק במדינות העולם, ישראל מובילה בכל הפרמטרים החיוניים והחשובים לבנייה ולקיום תעשייה טכנולוגית המפתחת חדשנות: תשתית טכנולוגית ומדעית, שוק הון משוכלל, גמישות, גישה לגלובליזציה, הון-סיכון מפותח, מיומנות כוח העבודה, העזה של הסקטור העסקי ומחקר מדעי נרחב. לפי אותו מחקר, ישראל מדורגת במקום הראשון ביכולת חדשנית, במקום השני ביזמות, ובמקום השלישי בחדשנות גלובלית.

כלומר, המדינה מתברכת ברוח יזמית, בהון אנושי ובכושר חדשנות יוצאי דופן; והיתרונות של המהנדס הישראלי - ראייה מערכתית מורכבת, עבודת צוות יעילה ללא חשיבות למעמדות, שאיפה לעשות את הבלתי אפשרי - בולטים ביותר.

מניתוח מגמות ארוכות טווח עולה, כי בישראל פועלים מספר עצום של חברות סטארט-אפ, לצד מרכזי-פיתוח של חברות רב-לאומיות. כמות ההשקעות מחו"ל וכמות חברות הסטארט-אפ החדשות עולות בקביעות מדי שנה. האקזיטים מהווים מקור הכנסה חוזר למדינה, כאשר יזמים מצליחים שעשו אקזיט, משמשים כמשקיעים פרטיים, ומלווים חברות-הזנק, ובכך מעודדים חדשנות. החברות הישראליות מתבגרות ומייצרות יותר ערך ופעילות עסקית; ולכן זקוקות לסבבי גיוס הון שמשקפים להן הערכת שווי גבוהה.

עם זאת, הרבה מאוד אתגרים מונחים עדיין לפתחה של התעשייה עתירת הידע. כדי שישראל תשמור על מעמדה המוביל, נדרשת הממשלה לעצב מדיניות ארוכת טווח, שתטפל בבעיות הליבה של הענף - עידוד חינוך טכנולוגי, עידוד השקעות בהיי-טק של הגופים המוסדיים, עיצוב מדינות מיסוי אטרקטיבית, הקלה על יחסי העברת ידע בין חברות היי-טק מקומיות לחברות בינלאומיות, הרחבת האפשרויות לקבלת תמיכה מהמדען הראשי וכיו"ב.

בהקשר זה, נושא ההשקעה במו"פ הוא קריטי, ובמיוחד בולטת לרעה תרומת הממשלה, שהולכת ויורדת בהתמדה במשך השנים, עד ל-20% כיום. ירידה זו מקוזזת, למזלנו, עם העלייה בהשקעה מצד הסקטור העסקי וחברות רב-לאומיות, אך נכון להיום, פחות מ-5% מההשקעה הממשלתית במו"פ מושקעים בסקטור העסקי, מה שמוריד את ישראל למקום נמוך, יחסית למדינות המערב.

בעיה נוספת היא גיוס והכשרת כוח-אדם לתעשייה הטכנולוגית. מאגר כוח-האדם המעולה, שהגיע לכאן ממדינות בריה"מ לשעבר, הולך ומזדקן. ישראל מפגרת אחרי מדינות אסיה - שמולן היא מתחרה - בהכשרת כוח-אדם טכנולוגי, שישמש כעתודת המהנדסים הבאה. בשל הכשלים בלימודי המדעים בישראל, עניין זה הופך לקריטי יותר ויותר.

לכן, במקום לדבר על "יבוא מהנדסים" זרים לארץ, על המדינה להכין תוכנית חירום ליבוא פנימי של עובדים, כולל מהמגזר החרדי והערבי, וזאת באמצעות הכשרה מואצת של מגזרים אלה למקצועות הטכנולוגיים, ותוך עידוד הנוער לחינוך טכנולוגי באמצעות הסברה בבתי-הספר, מלגות ותוכניות לחינוך טכנולוגי כבר בבתי-הספר היסודיים.

לישראל דרוש חזון טכנולוגי ארוך טווח, שעל הממשלה למלא תפקיד מרכזי בעיצובו. חזון זה חייב להעמיד את הפיתוח המדעי-טכנולוגי של ישראל בסדר עדיפות גבוה, ולהיות מושתת על יסודות תקציביים איתנים ומשטר רגולטורי מקל, תוך תיאום בין-משרדי ברמה גבוהה.

הדבר הטוב שיצא ממבול הנתונים שזרמו למשק הוא - דיון ציבורי על עתיד ההיי-טק, כשברור לכולנו - ההיי-טק הוא אחד ממנועי הצמיחה החשובים והמבטיחים של הכלכלה הישראלית. נכון, טוב היה שישראל תפתח עוגני צמיחה נוספים, כמו תעשייה ותיירות, ולא תישען כל-כך על ענפים עתירי סיכון, כמו נדל"ן ופיננסים. אבל בהינתן המצב הנוכחי, שבו היתרון היחסי האמיתי של ישראל בזירה הגלובלית הוא ההון האנושי, עלינו לעשות כל מאמץ כדי למצות אותו.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו" וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב