"זכותי להביע דעה"

התפיסה של "אי התערבות בעניינים פנימיים" אולי לא מתה בסוף השבוע שעבר, אבל ספגה פגיעה אנושה.

מה לנשיא ארה"ב במערכת הסוערת של משאל העם בבריטניה? ובכן, היתמם ברק אובמה, "אני רק משתמש בזכותי להביע דעה". והוא הביע אותה, חזור והבע, בטונים השמורים לפוליטיקאי המנהל מסע בחירות.

הוא לא רק הביע דעה, אלא אפילו איים. אם האנגלים יחליטו לפרוש מן האיחוד האירופי, הם חולמים בהקיץ אם הם מתנחמים בוודאות של הסכם סחר חופשי חלופי עם ארה"ב. כן, יהיה הסכם כזה, אבל מי יודע מתי. אתם תישלחו לסוף התור, וזה עלול לקחת עשר שנים. עשר שנים של מכסים גבוהים, של קיפוח ושל מניעה.

ברק אובמה פוסע על גחלים לוהטות. סקרי דעת הקהל מראים שוויון סטטיסטי בין מחייבי הפרישה מאירופה לבין מתנגדיה. יתר על כן, העניין הזה מפלג את הקבינט הבריטי, בגלוי, בהתרסה ובהקנטה. בארץ האמונה על תורת האחריות הקיבוצית, שרים המחייבים יציאה מאירופה מתייצבים עכשיו ללא שמץ של לויאליות נגד ראש הממשלה שלהם, המתנגד ליציאה.

ישראלים כמובן לא יתפעלו ממצב העניינים הזה, שגרתי לחלוטין במזרח הים התיכון. אבל בבריטניה לא היה כדבר הזה לפחות זה ארבעים שנה (מאז המשאל הקודם על אירופה), ובמפלגת השלטון השמרנית לא היה דוגמתו מאז המחלוקת על סחר חופשי, שהוביל אותה אל תבוסת בחירות היסטורית ב-1906 (המפסיד היה מיודענו, מנהיג המפלגה ארתור בלפור).

לאומן קניאתי

התערבותו של אובמה היא אפוא רבת כוח וכבדת משקל, והיא הוציאה את המחנה האנטי-אירופי מכליו. הדובר הכריזמטי ביותר שלו הצליח להכריז, שאובמה הוא "קניאתי למחצה", ובתור שכזה, בהשפעת הרקע המשפחתי שלו, הוא "אנטי-בריטי". הדברים המדהימים האלה בקעו מפי בוריס ג'ונסון, ראש העיר הצבעוני מאוד של לונדון, המסיים את כהונתו ולוטש את עיניו אל כהונת ראש הממשלה.

זו הייתה הכרזה היפה לימין הרדיקלי באמריקה, שאחד מהוגי הדעות שלו (אגב, מהגר הודי) כתב ספר והפיק סרט על יסוד התיזה שאובמה אינו אלא "לאומן קניאתי", כמו אביו, והוא רוחש את איבתו העמוקה של אבא לבריטניה, לאמריקה ולדמוקרטיה הקפיטליסטית המערבית. זו גירסה אינטלקטואלית יותר של "ברק חוסיין" במדיה החברתית הישראלית, לפחות מפני שהיא מחייבת קצת ידע היסטורי. אבל קשה לטעות ברמזים הגזעניים השזורים בה.

מעניין שג"ונסון ייחס את התגייסותו של אובמה למניעת הפרישה מאירופה לרגשותיו האנטי-בריטיים. הקשר אינו מובן מאליו. אפשר לטעון גם את ההיפך, היינו שרגשות פרו-בריטיים מניעים אותו.

הסקוטים יפרקו

אין כמעט ספק שהחלטה על פרישה תיפול בקולות אנגליים, ורוב הסקוטים יתנגדו לה. הלאומנים שוחרי העצמאות, העומדים בראש ממשלתה האוטונומית של סקוטלנד, אמנם הפסידו במשאל העם על עצמאות, לפני שנה וחצי; והבטיחו שלא לחזור ולנסות בעתיד הקרוב. אבל הממשלה באדינבורו גם הודיעה, כי אם ידם של מחייבי היציאה מאירופה תהיה על העליונה במשאל העם הכל-בריטי, סקוטלנד תערוך משאל עם חדש על עצמאות. סביר עד מאוד שבנסיבות לא-אירופיות רוב הסקוטים יצביעו לטובת פרישה, כדי להישאר באירופה. בריטניה הגדולה תתפרק.

האומנם ניסיון למנוע את פירוק בריטניה הוא אנטי-בריטי? התשובה מסובכת יותר מן השאלה. המשאל הזה הופך למלחמת המאסף של הבריטיות המסורתית. לבריטניה/אנגליה היה מאז ומעולם עניין באירופה, שהוציא אותה לאין-ספור מלחמות ביבשת מאז אמצע ימי הביניים. אבל אנגליה/בריטניה מעולם לא רצתה להיות חלק מאירופה. כניסתה לקהילה האירופית, ב-1973, הייתה תשובה לא מלאה לשאלה איזה אופי צריכה בריטניה ללבוש לאחר שחדלה להיות קיסרות רב-יבשתית.

משש עד 28

פרישת בריטניה מאירופה תהיה מהלומה כבדה לרעיון של אחדות אירופה. מאז 1958, התנועה אל אחדות אירופה הייתה חד-סטרית. שש המדינות המייסדות הפכו לתשע, לעשר, ל-12, ל-16, עד 28 כיום. עוד מדינות מתדפקות על השערים, כולל ארבע שהיו שייכות ליוגוסלביה ושלוש שהיו שייכות לברית המועצות.

הסתלקות בריטניה, הארץ השלישית בגודלה במניין אוכלוסייה והשנייה בגודל כלכלתה, תהיה טראומטית ומסוכנת. כוחם של מתנגדי אירופה עומד בסימן עלייה בגדולות ובקטנות. מפלגה אנטי-אירופית מקווה לנצח בבחירות בצרפת, בעוד שנה בדיוק. את העלייה הזו מזינים הפחדים מפני הגירה מוסלמית ואפריקאית לא-מבוכרת, אבל במרכזה עומד צילם המתארך של משברים כלכליים ופיננסיים מן העשור הקודם.

אירופה" היא עדיין סיסמה ויעד רבי-הרשאה. ראו-נא את מאמציה הבלתי-פוסקים של טורקיה להיכנס; ראו-נא איזה קורבן הקריבה אוקראינה לטובת כיסופיה האירופיים; וראו-נא מה נחושה סקוטלנד להישאר. אמנם איסלנד חזרה בה בשנה שעברה מרצונה להצטרף לאיחוד, אבל זה מקרה מיוחד במינו. בכל מקרה, באיסלנד מתגוררים 330,000 בני אדם, מספר השקול כנגד רובע יחיד של לונדון.

אבל הסתלקות בריטית מאירופה תחליש בהכרח את האטרקציה ותפיג את הקסם. היא תעורר יתר חרדה בין אירופיות קטנות מפני משקלה הסגולי של גרמניה, שפרישה בריטית כמובן תגביר. היא תשרת היטב את האינטרסים של המעצמה הגדולה היחידה השוחרת את התפוררות אירופה: רוסיה.

בקיצור, לארה"ב יש סיבות טובות לתמוך בהתארכות תוחלת חייו של האיחוד האירופי. בעינה עומדת השאלה אם יש לה הזכות להתערב בגלוי במערכת בחירות בארץ זרה. התערבויות לא גלויות מתרחשות מאז ומעולם. הגלויות הן נדירות הרבה יותר.

מביל קלינטון עד אנגלה מרקל

ישראלים יזכרו את התערבותו הגלויה של ביל קלינטון לטובת שמעון פרס בבחירות הישירות לראש הממשלה באביב 1996. בנימין נתניהו התקרב להתערבות גלויה במערכת הבחירות בארה"ב ב-2012, לטובת מיט רומני. הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, הציעה להצטרף למסע הבחירות של הנשיא ניקולא סרקוזי בצרפת, ב-2012. הוא סירב בנימוס, בעיקר מפני שהתערבות כזאת הייתה משרתת את יריביו.

אבל לא הייתה עוד התערבות כהתערבות אובמה. כאן נחצו כל הגבולות. אובמה אמנם לא התערב בבחירות לפרלמנט, שיקבעו את זהותה של הממשלה הבאה. הוא לא התערב לטובת מפלגה פוליטית, מפני שאירופה חוצה את כל המפלגות ואת כל הנאמנויות. אבל הוא בהחלט אמר לבריטים מה הוא חושב שעליהם לעשות, ומה יהיו התוצאות האפשריות של סירובם.

יהיה מעניין לראות אם נקבע בזה תקדים, ואם מכאן אילך מערכות בחירות בכל העולם יהיו זירת היאבקות חופשית למדינאים זרים. "לא לסגת מן העולם, לא לשעות לקולות לטובת התבדלות ושנאת זרים". זה מה שאמר ברק אובמה אתמול (שבת) בלונדון. הייתכן כי זה מה שברק אובמה, הנשיא לשעבר, יגיד לצעירי ישראל, בעצרת ההיא בכיכר רבין, במאי 2019?

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny