דעה: בנקאים מתפטרים, זו לא אידיאולוגיה - זה הכול כסף

1. בנקאים יקרים, עזיבתכם אכן קשה עלינו, אבל בימים אלה ממש אנחנו עוברים שוב את פרעה, אז נעבור גם את זה. האמת, אנחנו בהחלט מבינים אתכם. למה להפסיד כמה מיליונים בפיצויים? רובנו היו עושים בדיוק אותו דבר. רק למה להתהדר בצדקנות, בטהרנות, באידיאולוגיה ובדאגה לעתיד ישראל בשעה שהכול מתחיל ונגמר בכסף?

2. דני צידון, איש בעל שם טוב, זכותו כזכותם של בנקאים ופיננסיירים אחרים להתפטר. זכותם של צידון ושל אחרים לא להפסיד כסף טוב שנשמר להם למועד פרישה, בתוקף הסדרים מיוחדים וחוקיים, גם אם מופרזים, שנעשו בענף הפיננסים בכלל והבנקאות בפרט (הסדר הפיצויים בבנק הפועלים, למשל, קובע: משכורת אחרונה כפול מספר השנים כפול 2.5. למה? ככה.)

זכותו של צידון גם לכאוב את התפטרותו ואת השלכותיה, כי אולי היה יכול להיות מנכ"ל הבנק. אבל למה לומר שזה קורה בגלל "אופן" חקיקת חוק שכר הבכירים? כאילו הוא לא מתפטר בגלל עצם החוק שגוזל ממנו שפע הון אלא רק בגלל ה"אופן" שבו נחקק. ולמה להתבכיין ולומר שהחוק "משדר מסר, שהוא נורא בעיניי, כאילו המערכת הפיננסית היא אויב הציבור, ולכן היא מותרת בפגיעה"? הרי זה לא באמת הסיפור שלך. זה שנים רבות שהמערכת הפיננסית נחשבת על ידי הציבור גורם יהיר, נצלני, מניפולטיבי וכוחני, ובכל זאת לא התפטרת. לא התפטרת גם כאשר מפגינים צבאו על בתיהם של מנהלי בנקים. לא אתה התפטרת וגם לא עמיתיך - המעטים שכבר התפטרו והרבים שיתפטרו בקרוב.

3. גם אזהרה ואיום מאופק ומרומז הופיעו בהצהרת ההתפטרות הפומבית של צידון: "חוק זה שעל סבירותו תעיד ההיסטוריה של ישראל בשנים הקרובות...". אז ככה, אדוני המשנה למנכ"לית לאומי: על "סבירות" ההתנהלות הקודמת אין חולקים. כבר העידו על כך הרבה הרבה שנים של הפקרות תנאים, הובלת טבלאות השכר מעלה מעלה, בתוך פריצת כל חוקי ההיגיון, ומיסוד חוסר הקשר בין תוצאות לתמורות שהדביק את כל מערך החברות הציבוריות. ובכלל, כמה סבירות נראה לך שיש בשכר מנהל/ת בנק העולה על 22,000 שקל לכל יממה במשך כל (!) השנה? כמה סבירות יש בהצמדת סכום זה לשכר היו"ר, חברי הנהלה, משנים, מנכ"לים, ראשי אגפים, סניפים ועוד?

4. צידון לגמרי לא לבד. לעזרת החברים באו המבשלים, הקיק-סיידרס, סוללי הדרך, מוצאי החוקיות תמיד, שיצאו במתקפה חזיתית: עורכי הדין פנחס רובין ("גלובס", 31.3), רם כספי ("גלובס", 4.4), אברמי וול ("גלובס", 11.4) ודוד חודק ("גלובס", 21.4).

אגב, הנה שאלה שאין לה עדיין תשובה: האם שכרם של עורכי הדין, רואי החשבון, היועצים הבכירים והמאכערים בדרג-על יפחת גם הוא בהתאמה להפחתת שכר הפיננסיירים? הרי התודעה של מנהל ביטוח, בנק, בית השקעות, קרנות ועוד, ששכרו המקסימלי בשנה, זה המוכר לצורכי מס, צנח ל-2.5 מיליון שקל, ובכל מקרה לא יותר מפי 35 מהעלות למעסיק של העובד בעל השכר הכי נמוך בתאגיד - התודעה שלו שונה לחלוטין מתודעתו היום, עם שכר בלתי מוגבל בפועל. האם מנהל שלקח 8-9 מיליון שקל בשנה ועכשיו מקבל עד 2.5 מיליון ימשיך לתחזק את משרדי עורכי הדין ורואי החשבון, שגורפים יותר מ-1,000 דולר לשעת עבודה? נראה שרעידות המשנה לחוק שכר הבכירים בדרך.

5. הנה תמצית שבתמצית של מה שעורכי דיננו הבכירים, המתפרנסים בכבוד לא מצומצם מכל תחומי הפיננסים, אמרו או כתבו בעיתון זה:

פנחס רובין: "הדבר שבעיקר מערער לי את הביטחון המשפטי ואת היושרה המשפטית במדינה דמוקרטת בעלת שוק חופשי זו ההתערבות הפולשנית של המחוקק במגזר הפרטי כדי להכתיב לו את רמת השכר".

רם כספי: "סוגיית שכר הבכירים בחברות ציבוריות נבחנה בזמנו באופן יסודי על כל היבטיה על ידי ועדת נאמן. על רקע המלצותיה נערכו בשלהי שנת 2012 תיקונים בחוק החברות (תיקון מספר 20) שיצרו איזון סביר ומידתי בין האינטרסים (לעתים הנוגדים) של בעלי המניות מקרב הציבור לבין האינטרסים של המנהלים הבכירים".

אברמי וול: "חשוב להדגיש כי תיקון 20 לחוק החברות, שהוא הניסיון הקודם של המחוקק להתערב בשכר, ואשר עדיין מוקדם מדי לשפוט את השלכותיו, לא נועד לצמצם את הפערים בכללים במשק אלא הוא בא מתוך מחשבה שייטיב עם בעלי המניות בחברות הציבוריות... ואינו קובע 'מיטת סדום' אחידה לקטן כגדול".

דוד חודק: "החקיקה הזאת היא פגיעה לא מידתית ולא הכרחית בכללי השוק החופשי: יש כאן הלאמה של תחום השכר בסקטור הפיננסי, הציבורי הפרטי ואני סבור שאפשר היה להשיג תוצאה זהה באמצעים אחרים, אמצעים פחות פוגעניים בכלכלה ובשוק החופשי".

6. שאלה למכובדינו הנ"ל: כמה זמן אתם יודעים על ההתנגדות הציבורית לרמות השכר, ההוצאות, העמלות, המרווחים, דמי הניהול והמכות הפיננסיות המגוונות בעלות השמות היפים? 10 שנים? 20 שנה? מאז פשיטת הרגל של הבנקאות ב-1983? מאז דוח ועדת ביסקי ששם הכול על השולחן? מאז ועדת בכר ב-2005? מה ייעצתם ל"מרשיכם" לאורך כל הזמן הזה? (תשובה: תהיו בשקט, הציבור ו"התשקורת" תכף יעברו להתעסק בעניינים אחרים).

כדי להשתיק את הקולות ואת הצעת החוק הפרטית שישבה בכנסת, הקימה הממשלה במארס 2010 את ועדת נאמן - נאמן כמו עו"ד יעקב נאמן שהיה אז שר המשפטים, שהגיע היישר ממשרד עורכי הדין הגדול והוותיק הרצוג-פוקס-נאמן". שנתיים הם עבדו - כי זה משך לכאן, ההוא לשם וכולם חיכו שהציבור ישכח מזה. במארס 2012 אושרו ההמלצות בממשלה. "פרווה" היא המילה שניתן לומר על ההמלצות, שדיברו במהותן על דברים יפים כמו הגדלת כוחם של הדירקטורים, בעיקר החיצוניים, שיפור מנגנוני האישור והבקרה על השכר והסדרת מבנה השכר. בדצמבר באותה שנה אושר תיקון 20 לחוק החברות, שעליו נאמר כי הוא משנה באופן דרמטי וללא היכר את כל הקשור בתגמול נושאי משרה בחברות ציבוריות ובחברות אג"ח פרטיות.

7. אז מה קרה בבנקאות, למשל, אחרי תיקון 20? הנהלות הבנקים גייסו את עורכי הדין, רואי החשבון והיועצים הכי גדולים, שילמו עשרות מיליוני שקלים כדי להסדיר תוכניות שכר, לנסח אותן כך שיעמדו במגבלות תיקון 20 ועדיין יאפשרו להם להעביר בדירקטוריונים, בהסכמת הדירקטורים החיצוניים, שכר מאוד גבוה. יותר נכון: ששכרם לא יירד אלא ימשיך לעלות. באחד הבנקים כינסו את שכבת המנהלים ואמרו/קרצו: אל דאגה, תיקונים לחוד ושכר לחוד.

אחר כך, בתחילת 2014, באו שר האוצר אז יאיר לפיד והממונה על שוק ההון דורית סלינגר ואמרו: דעו לכם, אנחנו מוציאים הוראות המגבילות את שכר בכירי הפיננסים ל-3.5 מיליון שקלים. ומה קרה? כלום. המשיכו לחשוב שהציבור תכף יירדם, הפוליטיקאים ימשיכו לפחד, ו"שלח לחמך על פני המים" תמיד ימשיך לעבוד. על כך נאמר: מי שלא מבין רמזים דקים, קיבל רמזים עבים, ומי שלא הבין גם אותם - מקבל חקיקה קשה שמונעת כל גמישות.

8. למדינה אסור להתערב בשכר בשוק. אבל מדינה חייבת לפקח ולהתערב בכשלי שוק. שכר הפיננסים, והמקורות הציבוריים והרגולטוריים שממנו הוא נובע, הם כשל שוק חד-משמעי. לכן חובה היה להתערב. מה גם שהמדינה היא-היא הגורם המעשיר את הגופים הפיננסיים. בנק ישראל מגביל פתיחת בנקים חדשים; הוא התנגד במשך שנים, לטובת שני הבנקים הגדולים, לחוק נתוני אשראי חיוביים ומנע תחרות במרווחים; בעמלות התערב הפיקוח רק כתוצאה מלחץ ציבורי על חברי הכנסת.

המדינה גם הוכיחה שאצלה בנקים לעולם אינם פושטים רגל - גם לא כאשר מנהלים חוטאים בחטא היוהרה והפלילים, כי הציבור תמיד ישלם את זה. המדינה היא שחוקקה את המלצות הרפורמה בשוק ההון, של ועדת בכר, ובכך הגדילה והעשירה את תחום הגופים החוץ-בנקאיים. היא שקבעה פנסיית חובה במשק, ביטוח חובה וצד ג' - ובכך העשירה חברות ביטוח וגם פנסיה וגמל. לכן ההתערבות לא רק שהיא צודקת, היא גם הגיונית והכרחית.

9. האמת היא שלמרות המסר הטרגי הרשמי של הבנקים והפיקוח על הבנקים, הדואג לכאורה לבריחת המוחות הבנקאיים, על ענף הבנקאות שממנו יצאו המתפטרים הראשונים, עוברת עכשיו דווקא תקופה שמחה. כל עוזב מוביל אחריו סדרה של זינוקים בעלייה של בעלי תפקידים, כאלה שחשבו שייקח להם עוד שנים כדי לקפוץ. נחסך להם זמן. ובכלל, אם רמטכ"ל יכול להתחלף כל 4 שנים והצבא לא מתמוטט, אין באמת סיבה לבכות כאשר בנקאי הולך אחרי 15, 20 או 20 שנה.