פרישה לא מרצון: הקדמת גיל היציאה לפנסיה היא ברכה או קללה?

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את העתירה לביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה. הסעיף קובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה".

המשמעות היא, שניתן להחיל חובת פרישה על עובד בגיל 67, ולמעסיקים מותר יהיה לחייב את עובדיהם לפרוש בגיל זה מהעבודה גם בעתיד, והיום לא יהיה שינוי בתחום זה, אלא אם הכנסת תחליט לשנות בעתיד את החוק.

העתירה לביטול חובת הפרישה מהעבודה הוגשה לפני כ-3.5 שנים על-ידי 4 פרופסורים מהטכניון, שטענו כי כפיית פרישה המבוססת על גיל בלבד, היא אפליה לכל דבר, והיא פסולה בדיוק כמו אפליה המבוססת על דת, גזע או מין

הפרופסורים - אסא כשר, משה גביש, רות בן-ישראל ומרדכי שגב - ביקשו מבג"ץ, להורות על ביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה, הקובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". העותרים קראו לתקן את החוק, כך שהפרישה בגיל 67 תינתן לבחירת העובד, כמו במדינות ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ועוד.

נשיאת העליון, מרים נאור, מצאה כי סעיף 4 לחוק גיל פרישה צולח את המבחנים החוקתיים. נאור אמנם כתבה, כי חובת פרישה כללית מחמת גיל פוגעת בזכות לשוויון, הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם, אך בהמשך פסקה כי הפגיעה הזו היא מידתית, ונעשית לתכלית ראויה ולכן החוק הקובע גיל פרישה הוא חוקתי, ואין לפסול אותו.

נאור ציינה כי בעוד שבעבר רווחה התפיסה כי קיים קשר הדוק בין גיל לבין כושר ביצוע, כיום ברור כי המציאות מורכבת יותר, וכי מידת השפעת הגיל על הגוף והנפש שונה אצל כל אחד ואחת.

עם זאת, כתבה נאור, שקביעת גיל פרישת חובה מקדמת מספר תכליות-משנה השלובות זו בזו. ביניהן, הגנה על כבודם של עובדים ושיפור הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה; מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח-האדם במקום העבודה; וקידום הגינות בין-דורית - שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה ספציפיים, שבהם מספר המשרות מוגבל.

עם זאת, העליון קובע כי העלאת גיל פרישת החובה בחוק, מאפשרת למי שרוצה בכך לעבוד יותר, ובכך גם מבקשת לתת מענה לגידול המתמשך בתוחלת-החיים והעלייה ביחס בין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה.

לסיכום הנקודה הזו, כתבה הנשיאה נאור, כי תכליותיו השונות של חוק גיל פרישה, מלמדות על שאיפתו של החוק לאזן בין זכויות ואינטרסים של "שחקנים" שונים בשוק העבודה, כמו צורכי המעסיק, זכויותיהן של קבוצות עובדים שונות וצורכי המשק בכללותו.

נקבע, כי חתירה לאיזון הוגן בין אינטרסים נוגדים של פרטים היא לתכלית ראויה, ואף הוזכר - לשם ההשוואה - כי דברים דומים נקבעו גם בבית המשפט האירופי לצדק.

בהמשך לכך פסקה נאור, כי הפגיעה בזכות לשוויון של חוק גיל פרישה היא מידתית. נאור מצאה, כי גיל פרישת חובה מצמצם את הצורך להעמיד את העובד בבדיקות חוזרות של יכולותיו ותפקודו, העשויות לגרום לתחושות של לחץ, אי-ודאות ולוויכוחים על כושרו. כאשר קיים גיל פרישה אחיד וקבוע מראש, הנוהג הרגיל הוא להמתין עד גיל זה, ולא לדרוש פרישה מוקדמת של העובד, גם אם מתגלה ירידה מסוימת בכושרו. לפיכך, פרישת חובה עשויה להקטין את מספר העובדים הנפלטים ממקום העבודה לפני גיל הפרישה המקובל.

במסגרת הדיון במבחן-משנה זה, נדונה טענה מרכזית של העותרים, שלפיה מן הראוי להחליף את מודל הפרישה המבוסס על גיל ביולוגי, במודל של "פרישה תפקודית", הנסמך על בדיקות כשירות אינדיבידואליות לעובדים. בקשר לטענה זו נקבע, כי ספק אם מודל הפרישה התפקודית פוגע פחות בזכויות העובדים ובכבודם.

נאור הוסיפה והעירה, כי לא ניתן להתעלם מכך שבין מודל של פרישה כפויה מחמת גיל לבין מודל של פרישה תפקודית, קיים מגוון רחב של הסדרי פרישה לגמלאות. מעבר לכך, היא הזכירה כי חוק גיל פרישה, לפי פרשנותו, מחייב את המעסיק לשקול את בקשתו של עובד להמשיך בעבודתו, גם לאחר גיל הפרישה הקבוע בחוק. משכך, נמצא כי הסדר פרישת החובה הקיים מתחשב במידה מסוימת בנתונים פרטניים של העובד, באופן המקטין את הפגיעה בזכויותיו.

נאור ציינה, כי העדפתו של המחוקק את המודל של פרישה כפויה מחמת גיל על פני מודלים אחרים, נסמכת על שיקולים סבירים - וכי "לא ניתן לשקול פתרונות חלופיים לפרישת החובה בלי להתחשב בתמונה הכוללת. יש לשקול את צורכי העובדים, צורכי המעסיקים וההשפעות על היקף תעסוקת המבוגרים.

"בה בעת, אין להתעלם גם מהזיקה הקיימת בין הגיל שבו זכאי עובד לפרוש לגמלאות, עם הפנסיה שצבר, לבין גיל פרישת החובה. העלאת גיל פרישת החובה או ביטולו כליל, עשויים להוביל, בטווח הארוך, להעלאת גיל הזכאות לקבלת גמלה. מדברים אלה נובע, כי עיצוב הסדרי פרישה לגמלאות מעורר בעיות 'רב-קודקודיות', אשר בהן לא ייטה בית המשפט להתערב".

במסגרת סיכום הדברים, הזכירה נאור כי גם לאחר חקיקתו ויישומו של חוק גיל פרישה, הדיון הציבורי בסוגיה הנדונה לא פסק. מעת לעת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת עוסקות בנושא, והמשיבים אף הצהירו כי בכוונתם להביא מחדש את הסוגיה אל שולחן הממשלה.

לגישת הנשיאה, העובדה כי נושא גיל הפרישה לא ירד מסדר-היום הציבורי מחזקת את המסקנה שלפיה המקום המתאים לשקול שינויים נוספים בנושא הוא בית המחוקקים. בטרם סיום העירה נאור, כי אף שנמצא כי החוק צולח את הבחינה החוקתית, דומה כי טוב עשו המשיבים לעתירה בהחליטם להביא שוב את נושא גיל הפרישה אל שולחן הממשלה.

השופטת דפנה ברק-ארז ציינה, כי העתירה שהוגשה על-ידי עובדים משכילים שעבדו במתכונת של הסדרי קביעות "חזקים", לא ייצגה את מכלול ההיבטים של הסוגיה. לדבריה, את השאלה - האם ההסדר של גיל פרישה מחייב היטיב עם העותרים עצמם - אין לשאול במבט לאחור, בנקודת הזמן הנוכחית שבה הם חפצים להמשיך בעבודתם, ביודעם את מצבם הבריאותי והתעסוקתי ולאחר ש"נהנו" מיתרונותיו של ההסדר. שאלה זו יש לבחון מנקודת-מבט הצופה פני עתיד - האם העותרים ואחרים כדוגמתם, ייצאו נשכרים מכך שנכנסו לשוק עבודה שבו קיימים הסדרי קביעות, ושבו לא הוכפפו עד הגיעם לגיל הפרישה לבדיקות תפקוד המשפיעות על היציבות התעסוקתית שלהם (להבדיל מהערכות המשפיעות על קידום).

מכל מקום, הוטעם, כי דווקא בהקשר של הסדרים כלליים בתחום העבודה, נכון וראוי לבחון את תרומתם לציבור העובדים גם במבט רחב החורג מגדרה של אוטונומיית הרצון של העובד הספציפי.

ברק-ארז ציינה, כי "מבחינתם של עובדים רבים במשק האפשרות לפרוש בהגיעם לגיל מסוים, היא ברכה, שאיפה שלה הם מייחלים, לאחר שנים של עבודה שוחקת - פיזית, רגשית או מנטלית. אכן, לכאורה, העותרים הציגו את החלופה של הפיכת חובת הפרישה לזכות לבחור בפרישה. אולם, אין להתעלם מכך שאם גיל הפרישה יהיה נתון לבחירתו של העובד, עשויה להתגלות שחיקה בפיתוחם של הסדרים פנסיוניים, שיעמדו לרשות העובדים בעת פרישתם.

"מצב דברים זה יחדד את ההתייחסות לפרישה כאל פריבילגיה, שאולי אין מקום להיזקק לה אם העובד והמשק 'לא יכולים להרשות זאת' לעצמם. לצד החשש של 'אל תשליכנו לעת זיקנה' עומד אפוא החשש מפני השלכת העובדים בחזרה לעולם ללא פרישה מוגנת דיה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך", כך ברק-ארז.