אינתיפאדת הסכינים לאן?

"דוח השב"כ" על מספר הפיגועים בחודש אפריל יפורסם בעוד שבועיים. אך ספק גדול אם הדוח יצביע על שינוי מגמת הירידה בפיגועים. זאת, למרות פיגוע פיצוץ המטען בקו 12 של אגד בירושלים. מבחינה סטטיסטית, מגמת הירידה בפיגועים צפויה להימשך, למרות המרכיב החדש שנוסף - פיצוץ באוטובוס, הראשון בבירה מאז 2011.

במערכת הביטחון מנתחים את מאפייני הפיגועים באופן רציף, כאשר למשוואה מוכנסים עשרות נתונים: גיל, מניע, אזור מגורים, סוג פיגוע, רקע משפחתי וכו'. זאת, כדי לנסות לצייר את פרופיל המפגע החדש.

עד כה מערכת הביטחון לא הצליחה לצייר לעצמה תרחיש מסודר של אסקלציה (הסלמה) או רגיעה, לכן, ישנה רתיעה מלהשתמש במושג דעיכה. הסיבות לכך ברורות - פיגוע אחד שמצליח לחמוק מתחת לעינו של השב"כ, יכול להוות GAME CHANGER, אירוע שמשנה לחלוטין את המצב. דמיינו איך הייתה נראית התגובה הישראלית אם חלילה הפיגוע בקו 12 היה גובה מספר רב יותר של קורבנות.

אחת הסיבות העיקריות שבמערכת הביטחון לא מכנים את הגל הנוכחי אינתיפאדה, היא העובדה שלהבדיל מ"אינתיפאדת אל-אקצה", הפעם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לא לוקחים בה חלק. להפך, שיתוף-הפעולה בין השב"כ, צה"ל ומנגנוני הביטחון, הוא מהטובים אי-פעם. חמאס הוא סכנה לשני הצדדים, ומכאן אחידות האינטרסים בעניין הזה.

לא בכדי עברו אנשי הרשות הפלסטינית בכיתות הלימוד בגדה וערכו "שיעורי הסברה" לתלמידים ולמורים. לכן, בשונה מאינתיפאדת אל-אקצה, שבה היה לישראל ולצה"ל אויב ברור בדמות ערפאת, כוחות הביטחון שלו וארגון התנזים, בגל הנוכחי, למרות האינתיפאדה המדינית של הרשות, האינטרס משותף חזק - לשמור על גובה הלהבות. לא בכדי נקראים בכל כמה שבועות בכירי התנזים לשיחות הבהרה בלשכת אבו מאזן.

הגל הנוכחי לא ממש הפתיע את מערכת הביטחון. יש שיקראו לזה "מעגל הדורות". מדובר בדור שבגר, יש שיגידו בגר מהר, בעידן המדיה החברתית. את האינתיפאדה הראשונה החל הדור הצעיר של הפלסטינים, שנולד למציאות הביטחונית שאחרי 1967. 20 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הדור הזה החליט לפעול. את האינתיפאדה השנייה החל הדור שחווה את תהליך אוסלו, והתאכזב לנוכח חוסר התוחלת המדינית, אל מול השחיתות ברשות הפלסטינית. הדור הזה חש, שהמדינה הפלסטינית "נגנבת" לו על-ידי המפונקים מטוניס.

הגל הנוכחי הוא הדור שלא ידע את אירועי האינתיפאדה השנייה. הדור שבגר עם פייסבוק, לטלטלה שאוחזת בעולם הערבי. בשיחות שעושים אנשי המנהל האזרחי עם רבים מהצעירים הללו, מצטיירת תמונה ברורה - מודל הייחוס ורצון החיקוי שלהם הוא ישראל, לא מדינות העולם הערבי.

ועוד לא דיברנו על עזה. האינטרס של חמאס היה ונותר, שקט ברצועה ורעש בגדה. גילוי המנהרה האחרונה, והאיפוק של חמאס אחרי פיצוצה יחד עם הפיגוע בקו 12 בירושלים, הם דוגמה עדכנית להיגיון הזה. מבחינת ישראל, הכתף הקרה של מצרים לחמאס, היא בבחינת סיכון שמקפל בתוכו סיכוי. כל עוד הרצועה תלויה בישראל מבחינה כלכלית, בטווח הקצר יש כאן גורם מרסן.

אך בטווח הארוך ספק אם יהיה ניתן לשמור על מנוף הלחץ הזה, כשאת איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס בעזה, מאתגרים מימין אנשי הזרוע הצבאית, ובראשם מוחמד דף. הטרויקה - דף, סנואר ועיסא - מנהלים מגעים מאחורי גבם של הנייה וחאלד משעל (יו"ר הלשכה המדינית של חמאס) עם איראן ודאעש, כשהכיוון ברור - התעצמות צבאית על-חשבון שיקום אזרחי. בעניין הזה הרבה תלוי גם במגעים בין ירושלים לאנקרה. בינתיים הטורקים (פטרוני חמאס בתנועת האחים-המוסלמים) מתעקשים להצטייר כמשחררי עזה, ומנסים לכפות על ישראל מעבר סחורות חופשי ללא פיקוח. דרישה שנדחית בכל פעם מחדש על-ידי ישראל.

ובחזרה לגדה. מבחינת מערכת הביטחון נראה שהצעדים הצבאיים והביטחוניים הולכים וממצים את עצמם. צבא צריך להגדיר לעצמו אויב, כדי להתאים את התגובה המבצעית. צה"ל מתאמן ומייעד עצמו להכרעה ברורה בכל עימות. כאן נשאלת השאלה, האם בגל הנוכחי צה"ל מתמודד עם אויב? התשובה לכך לגמרי לא ברורה, במיוחד לנוכח העובדה שמחזיקי הנשק ברשות הפלסטינית עובדים לצד צה"ל ולא נגדו.

לכן, בישראל מרבים לדבר על הפתרון הכלכלי. שיפור משמעותי ברמת-החיים של הפלסטיניים בגדה (לגבי הרצועה, ההיגיון דומה אם כי הפתרון שונה), יכול להוות זרז משמעותי לדעיכת הגל הנוכחי. כלכלי ולא מדיני, לפחות כרגע. מבחינת מערכת הביטחון מדובר בניהול המציאות הרגישה תחת הגדרת המשימה של הדרג המדיני "לפעול נגד הטרור העממי, לאפשר שגרת חיים בשני הצדדים, תוך הימנעות מהתדרדרות לעימות נרחב".

לא בכדי מונחת על שולחנה של הממשלה בקשת מערכת הביטחון - להגדיל את מכסות הפועלים הפלסטינים ב-7,000 איש. זאת, בנוסף לצעדים נוספים של בניית אזורי תעשייה חדשים, ושיפור אופן כניסת הפועלים לישראל.

אחד הסיפורים הפופולריים במנהל האזרחי (הגוף שאחראי על הממשק האזרחי ביהודה-ושומרון), הוא סיפור העיפרון. מספרים על אב, פועל בניין שעבד למחייתו בישראל, הגיע לימים למנהל האזרחי לבקש אישור עבודה דומה לבנו, ונקלע לשיחה עם קצין ישראלי. הפועל סיפר לקצין, "החלום שלי היה שבני יפרוץ את המעגל. שנים עבדתי קשה וחסכתי כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה. וכך, בני סיים לימודי ראיית חשבון. אבל במקום להשתמש בעיפרון כרואה-חשבון, הוא עדיין צריך לשים אותו מאחורי האוזן, ולעבוד בבנייה כדי להתקיים...".