מאבדים את הימין

שני טורים שונים ניפק קלמן ליבסקינד בימים שאחרי עצרת התמיכה בחייל אלאור אזריה ובבני משפחתו. ליבסקינד, עיתונאי מעוטר שקולו ימני נחוש, דיבר בתוכניתו בתחנת הרדיו גלי ישראל ובהמשך פרסם רשימה אחרת ב"מעריב". בעוד שבאתר "מעריב" מתח ביקורת, אופיינית, על עיקר התקשורת, שלדבריו "התגייסה לחרב את העצרת" - היה לדבריו ברדיו פן חדש ולא מוכר לעוקבים אחריו.

ליבסקינד מתח ביקורת על אחיו למגזר ותהה על נפקדותם מהאירוע. באופן כזה או אחר הוא האשים אותם בגזענות וטען כי לולא היה החייל אזריה מרמלה, הייתה כיכר רבין מתמלאת בכיפות סרוגות.

על פניו, מילותיו הנרגשות של ליבסקינד נגעו במקום הנכון, לפחות אצל המאזין החתום מטה. איפה שמאשימים מישהו בגזענות - שם תמצאו אותי, בדרך-כלל מסכים וזועף. ועדיין, אי-אפשר להתעלם מהתדירות הנמוכה שבה יוצאים אוטובוסים עמוסים מעופרה ומעלי, מגבעת-שמואל או מפתח-תקווה לעצרות של הזדהות. אפילו כשמדובר בעציר מינהלי, דם מדמם, שלא משוחרר הביתה לברית-המילה של בנו.

אחרי שמנקים את הרפלקס הסנטימנטלי הראשוני, נשארת לבדה ההכרה שליבסקינד פשוט חש בודד. כשהגיע לכיכר, הוא הביט לצדדים ולפתע לא זיהה את האנשים סביבו. היו שם שרון גל, לה פמיליה, אריות הצל, להב"ה. הוא התקשה לקבל את זה שבעוד הוא זז ימינה אל ההפגנה, יתדות מחנהו נותרו נטועים על מקומם.

הוא טועה - אלה לא דעות קדומות, ולא שוב התקשורת, זו פשוט קו אדום ברור שנמתח בין מה שהוא מיינסטרים ימני ישראלי ובין מה שזולג ממנו לקצוות.

חרב הפיפיות של האג'נדה

עצרת "החיבוק" לאזריה ומשפחתו סדקה במידת מה את אחדות הדעת בקרב הימין המובהק. זה סדק שני שבא אחרי זה שחולל תחקיר "עובדה" על השר המנוח רחבעם זאבי ז"ל. לפני ששודר כולם התנגדו, אחרי - הרוב הבינו שיותר טוב לשתוק.

זה קרה בדיוק במקומות האלה, משום ששם חלה התנגשות בין תפיסת העולם האידיאולוגית לבין ערכים פטריוטיים, יהודיים ואנושיים, שהם המכנה המשותף של כולנו. כשיש מתח בין השניים, זה לא כוחות - השיוך הפוליטי מושם בצד.

ליבסקינד, כמו שרון גל, הוא מכוכבי ערוץ 20. הערוץ, שקם לפני כשנתיים, החליט להיות ערוץ ימני. מבלי להיכנס לשאלת "כן או לא מורשת", צריך להבין שזו לא גחמה, כי אם תפיסה עסקית שיווקית, שמתבססת על מחקרים ועל המשוואה הפשוטה שאם מרבית הישראלים מצביעים לימין - הם ודאי גם רוצים לצפות בטלוויזיה ימנית. גם ההנחה שמרבית התקשורת הישראלית מדברת "שמאלנית", נכונה, אם כי זו אולי אחרונת בעיתויה.

מאז קומו, נתקל ערוץ 20 בחשדנות יתרה מכיוון גופי התקשורת הוותיקים יותר. הם חוששים שיהפוך להיות מתחרי עסקי לא הוגן, הוא מתרגם את דבריהם לרחשי גסיסה של הגמוניה מאוימת. אחרי הכול, איך אפשר אחרת להסביר את הפחד משחקן כה קטן וחסר ניסיון? אך ממדיו הקוקטיים של הערוץ, הם רק בטלוויזיה. ברשת הוא צועק ומתלהם, וקולו נשמע חזק כמו של בכירי יריביו. בסטטוס הוא טען כי אילנה דיין לא הייתה מרימה תחקיר דומה על יצחק רבין ז"ל, ובשורה של סטטוסים אחרים, שגובו בתשומת-לב מיוחדת באתר האינטרנט של הערוץ, דירבן ערוץ 20 את ההמונים להגיע לתמוך בסמ"ר אזריה. פה הוא נדקר - אולי בראשונה מאז קומו - בחרב הפיפיות שבאג'נדה שבחר. כי מרוב שהוא לחץ על הימניות, הוא עשוי היה לאבד את הימנים.

מדוע נכנעה התקשורת לנרטיב הנרדפות הפוליטית? איך דווקא במדינה כמו ישראל, בה הרוב המכריע הוא מרכז נזיל, התקבלה ההנחה שהמרכיב הזהותי החסר במדיה קשור בסופו של דבר ביחס לפתרון המדיני או לשטחים? ולא רק בערוץ 20 אלא גם בחדשות 2 וב-10, ובעיקר בגלי צה"ל, שרק מחפשת לאזן כל היום.

בסופו של יום, כשהישראלי מביט במראה מדי בוקר, נשקף אליו הורה או בן או אח, דתי או פחות, מזרחי, רוסי, ישראלי, צמחוני, ירושלמי או דרומי, אוהב את הצבא וחייליו, את המדינה וחוקיה. ולרוב רק אי-שם בסוף, הוא יזהה בבואתו ערך פוליטי. בעיני התקשורת, זו הפכה לזהותנו העיקרית, ושם היא עשויה לאבד אותנו.