כשפוטין מתבונן בנו במשקפת

לא בנסיבות האלה תכננן ולדימיר פוטין לחנוך את חזרתה של רוסיה אל חוג המעצמות הגדולות. הוא לא תכנן את מפולת המחירים של חומרי הגלם, וגם לא התכונן לקראתה. רוסיה נמצאת בעיצומו של מיתון חריף, ויידרשו לה לפחות עשר שנים כדי לחזור אל התוצר המקומי הגולמי של 2012.

הוא גם לא תכנן את האיבה ואת הצינה, המלוות את מהלכי רוסיה בכל רחבי אירופה ובצפון אמריקה. הוא לא תכנן מירוץ חימוש גרעיני או קונבנציונלי עם ארצות הברית, שבו אין לרוסיה הסיכוי לנצח. היא שילמה מחיר כבד מאוד על המירוץ הקודם, בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-20. האומנם אין לה עדיפויות חשובות יותר מאשר להתקוטט עם ספינות מלחמה אמריקאיות בים הבאלטי, או לשגר מפציצים ארוכי טווח למשימות ביון בדרום האוקיאנוס השקט?

מניעי פוטין שייכים למחלקה מסובכת של פוליטיקו-פסיכואנליזה. הם תערובת סמיכה של גאווה ושל רגשי נחיתות, של תחושת-זכאות ושל אובדן עשתונות. אנדריי קלשניקוב, חוקר רוסי, כתב זה לא כבר, כי "אמנה חברתית חדשה מחייבת את העם הרוסי לוותר על חירותו תמורת תחושה של גאווה לאומית". קלשניקוב מציע לתאר את התהליך הזה כ"הקניית קדושה להיעדר החירות".

אבל מבלי להיכנס בעובי הקורה של הנפש הרוסית, ברור למדי שהפוטיניזם עובד. על אף המשבר הכלכלי, הפופולריות של נשיא רוסיה מוסיפה לנסוק לגבהים רמים. אין זה מפני שהרוסים מאושרים. הסקרים, המאשרים את הפופולריות האישית שלו, מטעימים את חוסר הפופולריות של עושי דברו: נושא כליו הראשי ראש הממשלה מדביידב, ומושלי הפרובינציות של רוסיה. פוטין הוא הצוק שעליו נשענת רוסיה. אין זה מחסן אותה מפני שינויים דרמטיים, אבל זה מעניק לה ארכה שבדרך כלל אינה ניתנת למנהיגים דמוקרטיים במערב.

מעמד המעצמה הגדולה יכול להירכש בכל מיני אופנים. הסינים רכשו אותו בזכות צמיחה כלכלית עצומת ממדים. הם מחזקים אותו עכשיו באמצעים צבאיים, ומתנהגים באופן בריוני בגבולותיהם המיידיים, אבל אין להם כל צורך לצאת להרפתקאות מסוג אוקראינה וסוריה.

הרפתקאות ניאו-אימפריאליות

הרפתקאות הן מוטיב הכרחי במדיניות הניאו-אימפריאלית של פוטין. דמיטרי טריינין, חוקר במרכז קארנגי במוסקבה, לשעבר קולונל בקג"ב הישן, כותב בגיליון החדש של "פוריין אפיירז", כי ההרפתקה בגרוזיה-גיאורגיה ב-2008 העלתה את רוסיה על מסלול של רפורמות צבאיות, העומדות לעלות לה 700 מיליארד דולר עד שנת 2020.

היא פלשה אז לגיאורגיה, וקרעה בקלות שניים ממחוזותיה (שהכריזו עצמאות בחסותה). אבל במהלך המלחמה הקטנה ההיא התגלו חולשות חמורות בצבא רוסיה. הצבא הזה התפרק מרוב עוצמתו. הוצאותיה הצבאיות של ברית המועצות/רוסיה פחתו מ-246 מיליארד דולר בשנה ב-1988 עד 14 מיליארד דולר ב-1994 - השנה שבה נקלעה רוסיה למלחמתה הכושלת בצ'צ'ניה.

הצבא הזה קם לתחייה בשנים האחרונות. מטרת הרפורמה היא לאפשר הפעלת כוחות מחוץ לגבולות רוסיה בדרגה של זריזות ושל גמישות שלא הייתה לה זה 150 שנה. כיבוש חצי האי קרים "התנהל למופת, במהירות מסחררת, עם מינימום של אבדות", כותב טריינין. אמנם ברור שהפעולה תוכננה שנים מראש, אך הצלחתה הצריכה "צבא מתוקן, בצירוף דרגה מרשימה של תיאום בין-זרועי".

אבל הפעולה בסוריה היא הממחישה את הכוונות ואת השינויים. כאשר אוניות מלחמה רוסיות בים הכספי(!) ובים התיכון נצטוו לשגר טילים נגד מטרות בסוריה, "רוסיה ערערה את החזקה-למעשה של ארצות הברית על שימוש גלובלי בכוח".

ברית רוסית-איראנית-חיזבאללית

לפי טריינין, רוסיה שוחרת הסדר בסוריה שיבטיח את המשך נוכחותה הצבאית שם לצד המשך "השותפויות הצבאיות עם איראן, עם עיראק ועם הכורדים".

זו התפתחות שאיש כנראה לא הביא בחשבון בקיץ 2014, כאשר ברק אובמה חזר בו ברגע האחרון ממש מהתחייבות להעניש את משטר אסד על שימוש בנשק כימי. הוא נענה אז, באנחת רווחה עמוקה, להצעה רוסית להבטיח את פירוק הנשק הכימי מבלי להחליש את אסד צבאית. בזה הוכשרה הקרקע לברית הרוסית-איראנית-חיזבאללית, ששום דברי הרגעה מירושלים לא יוכלו להסתיר את חומרתה. היא משקפת איום אסטרטגי מן המעלה הראשונה, יהיה "התיאום הצבאי" בין ישראל לרוסיה אשר יהיה.

חולשתו של התיאום הזה ומגבלותיו התבהרו בשבוע שעבר, כאשר מטוסים רוסיים הוזנקו נגד חיל האוויר. טעות, אי-הבנה, יוזמה מקומית, טעון תיקון, בר-תיקון... הקווים נחצו על גבול הגולן כפי שהם נחצו בים הבאלטי, בסמיכות זמנים מעוררת מחשבה.

שם, מטוסים רוסיים הוזנקו נגד אוניית מלחמה אמריקאית, שעתה זה יצאה מנמל גדאנסק בפולין. הם התקרבו כדי עשרה מטרים אל האונייה. הקברניט האמריקאי גילה קור רוח מעורר הערצה, אבל היה רשאי בהחלט להתגונן. חילופי אש בין רוסיה לארצות הברית בים הבאלטי היו מחזירים את אירופה חצי מאה אחורה. מתח כזה מתיישב היטב עם מגמות הפוטיניזם, אם כי שליט רוסיה כמובן אינו רוצה מלחמה.

תרחיש הזוועה של גבול הצפון הוא מטרייה אווירית למעשה של רוסיה לאיראן ולבעלות בריתה. לא, זה לא עומד על הפרק. אבל זו תוצאה אפשרית של דינמיקה, שלישראל אין שליטה עליה.

לא עלה יפה הניסיון להתעלם מסוריה, ולהעמיד פנים שאין לישראל אינטרס מיוחד בתוצאות מלחמת האזרחים שלה. זו הייתה אשליה משונה ומטרידה מיומה הראשון, בייחוד כאשר היא נשענה על תחזיות מופרכות ("שישה חודשים" להתמוטטות בית אסד בתחילת 2011). אולי הגיעה השעה לדבר בגילוי לב על הסכנות הנובעות לביטחון ישראל מן הפרויקט הפוטיני במזרח התיכון.