איש באמנותנו יחיה? לא במדינת ישראל. גולשים בפייסבוק מעלים אינספור פוסטים, לפיהם במקומות בילוי ציבוריים נאסר על המבקרים להכניס חמץ בתיק היד האישי שלהם, לשימושם הפרטי. המבקרים מספרים כי נדרשו להוציא את החמץ שנשאו בתיק היד שלהם, אחרת לא יורשו להיכנס. יודגש כי לא מדובר במסעדות כי אם בכניסה למקומות ציבוריים.
האם מדובר בדרישה חוקית? מסתבר שלא. חוק חג המצות (איסורי חמץ) - עליו חתומים נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הפנים - אוסר על בעלי עסקים להציג מוצר חמץ למכירה או לצריכה באופן פומבי במהלך חג הפסח.
יצוין כי החוק מחריג את האיסור הזה בתחומם של יישובים שמרבית תושביהם אינם יהודים. החוק אינו אוסר בשום דרך על האדם הפרטי לשאת עמו חמץ בתיק היד שלו או לצרוך את החמץ במקום המותר לאכילה.
באחד הפוסטים מציינת אם לילדים כי בבואה להיכנס למוזיאון הילדים "לונדע" בבאר-שבע, היא התבקשה להשאיר את החמץ מחוץ למתחם. "אם היו מבקשים שלא אכניס לקפיטריה שהוכשרה לפסח עם חמץ בתיקי, הייתי עושה זאת ברצון. אם בעלים של מסעדה בוחר לשמור על כשרות, עליי לכבד אותו, בין אם ביקש ובין אם לא. לסגור בפניי מוזיאון שלם, להבדיל ממקפיטריה - זו בעיה".
אותה כותבת מספרת שהיא נכנסה למתחם אחרי שהבהירה כי הדרישה אינה חוקית, וכי לא תהסס לפנות למשטרה אם לא תתאפשר לה כניסה.
בפוסט אחר מספרת מבקרת שביקשה להיכנס לבית-החולים מאיר כי בבדיקה הביטחונית מצא השומר בתיקה חטיף בריאות (חמץ) סגור. "הוא הוציא לי אותו ולקח. ביקשתי את זה חזרה, והוא לא רצה לתת לי, אז לקחתי בכוח. ואז הוא חסם לי את הדרך וצעק מול כולם שאני לא יכולה להיכנס עם זה".
האם מדובר בכפייה דתית שחורגת מתחום ההתחשבות המתבקשת? האם ניתן למנוע ממי שבוחר לאכול חמץ לעשות זאת?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
