לפרוש בשיא?

שאלת הגיל שבו מחויבים עובדים (נשים וגברים) לפרוש ממעגל העבודה ולצאת לפנסיה, היא מרכזית מאוד באיכות חייהם ועתידם. בשנים האחרונות עוסקים רבות בשאלה זו גם בהיבטים אישיים וגם במישור האינטרסים הכלל-לאומיים.

החוק קובע כיום כי גיל הפרישה לאישה הוא 62 שנים, ולגבר 67 שנים. לאחרונה נערכה מתקפה משפטית על חובת הפרישה בגיל מוגדר, וההיגיון שעמד מאחוריה היה שיש בכך פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ושיש לבחון כל אדם באשר להמשך עבודתו, על-פי היכולת האישית והרצון, לא על-פי גיל.

בעקבות עתירה מתוקשרת של כמה פרופסורים, שביקשו להמשיך בעבודתם אחרי גיל 67, בג"ץ החליט כי אין לבטל את גיל הפרישה, בשל קביעתו בחוק, וכי נכון לחייב את פרישת העובדים עם הגיעם לגיל המוגדר בחוק. בג"ץ המליץ כי השינוי בחוק יינתן לשיקול הכנסת. החלטה זו תהווה נקודת מפתח בדיונים שיהיו בעתיד בנושא גיל הפרישה.

נציין כי לגיל הפרישה שני פנים: האחד - יכולתם של העובד/ת לפרוש בהגיעם לגיל פרישה בלי שפרישה זו תיחשב להתפטרות הכרוכה בגריעה מזכויותיהם; והשני - גיל שבו יכול המעסיק לחייב את העובד/ת לפרוש בלי שהדבר ייחשב כפיטורים, המטילים על המעסיק חובות נוספות כלפי העובדים, ובהרבה מקרים גם חובת מתן פיצויים מיוחדים.

בנושא הזה אין אינטרס קולקטיבי אחיד, ואין אחדות דעים. עבור עובדים/ות רבים גיל הפרישה הוא ברכה. הם מעוניינים לפרוש מעבודתם ולהקדיש את זמנם לעיסוקים המעניקים להם יותר הנאה וסיפוק. מנגד, רבים אחרים רואים בפרישה סוג של אימה. ביציאתם ממעגל העבודה פוחת עניינם בחיים, כבודם העצמי נפגע, והם אינם מוצאים עיסוקים שיש בהם פיצוי על הפסקת העבודה.

החלטת בג"ץ משדרת לנו כי הגיעה שעתן של הכנסת והממשלה לעסוק בנושא זה ברצינות הראויה, ולחדול מלדון בו במקוטע ורק באשר לגיל הפרישה של הנשים.

ארגוני נשים יוצאים בעוז ובנחרצות נגד העלאת גיל הפרישה לנשים, כשמול עיניהם ניצבת קבוצת הנשים המעוניינת לפרוש מן העבודה בגיל 62. הם אינם מעניקים משקל ראוי לנשים אחרות, המעוניינות להמשיך בעבודה גם לאחר גיל 62 והרבה יותר מכך.

וכך, יותר מדי דיונים, ויכוחים ואנרגיה הושקעו דווקא במקטע זה של גיל הפרישה לנשים, על אף שכולם מבינים שאפליה מגדרית זו אינה מוצדקת עניינית, והיא גם לא הולמת את המצב הבריאותי ואת תוחלת-החיים של הנשים, שנמצאת בעדיפות ביחס לגברים.

מבחינה לאומית-משקית יש אינטרס כבד-משקל להעלות את גיל הפרישה. היום קשה מאוד להעלות את התוצר לנפש בישראל כתוצאה מהעלאת הפריון. זהו נושא מורכב-סבוך שקידומו דורש אריכות זמן וכן יכולת של המעסיקים להקדיש מזמנם לשיפור שיטות העבודה, יצירת מוטיבציה ועוד. העלאת הפריון מותנית גם בתרבות ובנורמות העבודה המקובלות ובמחויבות העובדים למקום העבודה.

בישראל עסקים קטנים ובינוניים לא יכולים להתמודד עם השיפור הנדרש להעלאת הפריון, שכן נדרש מהם זמן ניהול רב מאוד, כדי לעמוד בכל הדרישות והחוקים החדשים בתחומי העבודה, הצרכנות, הגנת הסביבה ועוד, בנוסף לשפע הדיווחים המקוונים למיניהם המוטלים עליהם.

כך שהדרך הבטוחה להעלאת התוצר לנפש היא דווקא דרך הגדלת השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה. העלאת גיל הפרישה תתרום תרומה משמעותית להשגת יעד זה. זוהי דרך אפקטיבית ובטוחה להעלאת התוצר הלאומי.

על-פי נתוני הלמ"ס, בשכבת הגיל שבין 62 ל-70 שנים, יש 292 אלף נשים; ובשכבת הגיל בין 67 ל-70 שנים, יש 97 אלף גברים. אם נצא מהנחה שמחצית מהנשים ומחצית מהגברים יהיו מעוניינים לפרוש בגיל הקבוע היום בחוק, עדיין ייוותר ציבור משמעותי בין 100 ל-150 אלף אשר יהיו מעוניינים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה הנקוב כיום בחוק. מדובר בכוח-אדם בעל מיומנות ומוסר עבודה גבוהים מאוד.

ישנו פתרון פשוט שיכול לגשר בין קבוצות האוכלוסייה השונות על-פי העדפתן האישית בעיצוב מסלול חייהן, וגם לתת ביטוי לאינטרס הלאומי: להעלות בחוק את גיל הפרישה לנשים ולגברים ל-70 שנה, ואפילו הרבה יותר; ולקבוע, עם זאת, כי נשים שירצו לפרוש בגיל 62 ומעלה, וכן גברים שירצו לפרוש בגיל 67 ומעלה, יוכלו לעשות זאת בלי שהדבר ייחשב להתפטרות.

מהלך זה לא יהווה פגיעה בשאיפתם האוטונומית של היחידים, והוא יתרום מאסיבית להגדלת השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה ולהעלאת התוצר לנפש.

פתרון זה גם עדיף על ביטול חובת הפרישה בגיל מוגדר, שכן ביטול חובת פרישה כזו תיצור כאוס ביחסי העבודה: מעסיקים יצטרכו לעסוק ללא הרף בבחינת היכולת והכישורים של עובדים שירצו לעבוד מעל גיל 70, ובנוסף להליכי השימוע המקובלים היום קודם פיטורים (שיש ספק לגבי יעילותם ותרומתם להגנת העובד), תתלווה כמות בלתי נסבלת של שימועים ודיונים נוכח רצונם של עובדים להמשיך בעבודה ללא כל הגבלת גיל.