1. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון לבשר לאומה שהושגה הסכמה על תקציב דו-שנתי. בדיון הסוער שהתנהל בשבוע האחרון סביב התקציב הזה לא נשמע קולה של היועצת הכלכלית לממשלה, הלא היא נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג. הנגידה נסעה השבוע לאיסלנד לכנס של הבנק המרכזי המקומי.
לשאלת "גלובס" מהי עמדת בנק ישראל, העבירו אלינו דברים שאמרה פלוג לפני חודש בתשובה לשאלה במסיבת עיתונאים. את הדברים אפשר לפרש בשני אופנים הפוכים: הנגידה מתנגדת לתקציב דו-שנתי (כי יש בו סכנות) או תומכת (כי אפשר לנטרל את הסכנות).
המסקנה שלנו: פלוג סבורה כי מדובר בוויכוח פוליטי ומנסה בכל כוחה שלא להיכנס אליו. לכן, כמו הרבי בבדיחה המפורסמת, היא אומרת לתומכי התקציב הדו-שנתי ולמתנגדיו: "שניכם צודקים".
יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, הוצג בטעות כמי שמתנגד לתקציב הדו-שנתי. בפועל, גפני תומך בדו-שנתי, ויש לו סיבות טובות. נתונים שהציג השבוע האוצר בוועדת הכספים הראו כי מספר הבקשות לשינויים בתקציב (שמחייבות אישור ועדת הכספים) מוכפל בשנה השנייה של תקציב דו-שנתי.
גפני מבין שעמדת המיקוח שלו מול אגף התקציבים צפויה להתחזק. אין בשורה משמחת מזו ליו"ר הוועדה, שיחסיו עם אגף התקציבים מעולם לא היו רעים יותר.
במהלך הדיון פלט גפני, כבדרך-אגב, שאין לו כוונות לבקר באוצר. הוא לא סיפר שלפני כמה שבועות ספג השפלה אישית מראשי האגף שהוזמנו לפגישה על שורת נושאים הקרובים ללבו - אך הבריזו בלי להודיע מראש. 2018 הולכת להיות שנה מעניינת בוועדת הכספים, אם עדיין תהיה ממשלה, כמובן.
2. בישראל חיים היום יותר מ-200 אלף ניצולי שואה - לאחר שבשנה שעברה נוספו לרשימת הזכאים ילידי מרוקו, אלג'יריה ועיראק. ככל שמתרחבת ההגדרה של ניצול שואה, כך מתחזקת הטענה שמספיק לדבר על הניצולים כקבוצה נפרדת - יש להרחיב את הסיוע לכל הקשישים הנזקקים. הצרכים שלהם הרי אינם שונים מאלה של הניצולים.
רלי אלפנדרי פרדו, אמו של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו ובעצמה ניצולת שואה, אמרה בראיון ל-"7 ימים": "כל הזמן כותבים 'לניצולי שואה אין כסף לחימום בחורף' - זה לא מכבד. לניצולי שואה אין זכויות יתר, וראוי שהמדינה תדאג לרווחתם של כל המבוגרים הזקוקים לעזרה".
למה זה לא יקרה אף פעם? כי ההגדרה "ניצולי שואה" היא דרך אלגנטית להשאיר בחוץ קבוצות שלא כל-כך רוצים לעזור להן. מישהו אמר ערביי ישראל?
3. במדינת ישראל 2016 לא חסר כסף לניצולי שואה. חסרים תשומת-לב, רגישות ויוזמה מצד הפקידים. תקציב הרשות לזכויות ניצולי שואה באוצר הוא 4.3 מיליארד שקל. המערכת הציבורית משופעת בתקציבים, הטבות והנחות לניצולי השואה, רק שלנזקקים ביותר אין שיניים כדי לאכול את האגוזים.
אודט (שם בדוי) נולדה ב-1939 באלג'יריה, אז חלק מצרפת. כיום היא במצב סיעודי, חולה בפרקינסון. אף אחד לא סיפר לה שבנובמבר האחרון נפתחה בפניה האפשרות לבקש הכרה כניצולת שואה. וגם אם היו מספרים לה - מה כבר הייתה יכולה לעשות?
בתה נרתמה לנושא לפני חודש, ומאז היא שקועה עד צוואר בבירורים. לבקשתנו היא הכינה רשימה חלקית של הזכויות והגופים המטפלים: מהרשות לזכויות ניצולי השואה אפשר לקבל קצובת רפואה של 2,200 שקל ופטור מתשלום על תרופות (הרשות אמורה לעדכן את קופות החולים), מהקרן לרווחת ניצולי השואה אפשר לקבל מימון ל-9 שעות סיעוד בשבוע ומענקים לרכישת אביזרים חיוניים. מוועידת התביעות נגד גרמניה אפשר לקבל מענק "ילדות אבודה" וקצבת נכות על פגיעות נפשיות. מהרשות המקומית אפשר לקבל עד 75% הנחה בתשלום חודשי עבור שירותי שכונה תומכת ופטור מארנונה. ממשרד הבינוי והשיכון אפשר לקבל סיוע בשכר דירה. מחברת החשמל ומתאגידי המים אפשר לקבל הנחות.
מימוש הזכויות מותנה בהגשת טפסים וב"לך ושוב" הביורוקרטי הרגיל. מדוע המדינה לא ריכזה בעצמה את הזכויות ורשמה אותן על שם הניצולים? אם היה מדובר בחיסול ממוקד או במציאת פתרון טכנולוגי לרקטות, המשימה כבר הייתה מתבצעת. מגע אישי, הקשבה, חמלה - למשימות הדורשות תכונות כאלה אנחנו כנראה לא מסוגלים.
amiram-b@glboes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
