מדוע ההכנסה של העובד יורדת ככל שמתרחקים מתל אביב?

האם הבחירה היכן להתגורר בארץ - במרכז, בצפון או בירושלים - משפיעה על רמת ההכנסה העתידית? לפי בנק ישראל נראה שהתשובה לשאלה הזאת חיובית והבדלי השכר הממוצע בין המרכז לפריפריה עשויים להגיע ל-50%. "הכנסותיו של משק בית פוחתות עם ההתרחקות מתל אביב", קובע בנק ישראל ואף מספק מעין נוסחה שלפיה על כל 100 קילומטרים מרחק מתל אביב ההכנסה יורדת בכ-15%. התובנה המרתקת הזאת, שחבויה בעמוד 187 לדוח בנק ישראל לשנת 2015, שימשה נקודת מוצא לבדיקה שערכנו על הקשר בין גיאוגרפיה לעושר או להכנסות והוצאות של משפחה ישראלית ממוצעת. המסקנות אינן חד-משמעיות ומפתיעות למדי.

יותר מ-40% מתושבי המדינה מתגוררים במרכז הארץ, 17% במחוז תל אביב, המשתרע למעשה על כל גוש דן, ועוד 24% במחוזות המקיפים את גוש דן השרון, פתח תקווה, רמלה ורחובות. על פי נתוני האוצר, המבוססים על מידע שהצטבר ברשות המסים, ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש במרכז הארץ (מתוקננת) הגיעה ב-2015 ל-13,201 שקל, לפני מס.

בפריפריה, הכוללת את מחוזות הצפון והדרום, מתגוררים כ-31% מהתושבים בישראל. ההכנסה הממוצעת באזורים אלה עומדת על 8,908 שקל בלבד. כלומר, ההכנסה במרכז הארץ גבוהה בממוצע בכמעט 50% מההכנסה בפריפריה. 28% הנותרים מתגוררים באזור שנמצא מבחינה גיאוגרפית בין הפריפריה למרכז וכולל את מחוזות ירושלים וחיפה (כ-12% מהאוכלוסייה מתגוררים בכל אחד מהם) ואת שטחי יהודה ושומרון (3%). גם כאן נדמה שקיים קשר ברור בין גיאוגרפיה לשכר: ההכנסה החודשית הממוצעת ב"אזור התפר" עומדת על 10,523 שקל - ממש באמצע בין המרכז לפריפריה. הניתוח של בנק ישראל על פערי ההכנסה בין הפריפריה למרכז מראה שבהסתכלות רב-שנתית פערי ההכנסה הולכים ומתרחבים; הם גדלו מ-12% לערך בתחילת העשור הקודם ל-20% כמעט כיום. אך בבנק מציינים שדווקא בשנים האחרונות מורגשת עצירה בהתרחבות הפער והוא כמעט שלא גדל מאז 2011 - כך שייתכן שהמגמה נעצרה. ומה בעתיד? בשנים האחרונות הממשלה מפנה השקעות גדולות לפריפריה בפרויקטים כמו פיתוח תשתיות כבישים ורכבות (בעיקר בצפון), העברת בסיסי צה"ל לדרום הארץ, מענקים להרחבת מפעל אינטל בקריית גת והקמת מרכז הסייבר בבאר שבע. כמעט כל הפרויקטים האלה עדיין לא הבשילו, אך תרומתם צפויה להיות מורגשת בצמצום הפערים בשנים הקרובות.

עובדי התעשייה מול עובדי השירותים

שתי שאלות כבדות משקל מתעוררות לאור הנתונים על פערי ההכנסה הדרמטיים בין הפריפריה למרכז: ממה נובעים הפערים הללו ומה יש לעשות כדי לצמצם אותם. רוב הכלכלנים יעדיפו לענות על השאלה הראשונה ולהשאיר לפוליטיקאים לענות על השאלה השנייה. אבל גם לשאלה המקצועית יותר יש יותר מתשובה אחת.

את הסיבות לפערי ההכנסה בין מרכז לפריפריה מחפשים רבים מהכלכלנים בתחום התעסוקה. השוואת נתוני התעסוקה לפי מחוזות ממחישה באופן ברור את הפער. שיעור האבטלה בישראל עומד כיום על 5.3% - נתון נמוך יחסית שמבטא כמובן ממוצע בין האזורים השונים. במרכז הארץ שיעורי האבטלה נמוכים מהממוצע הארצי: שיעור האבטלה במחוז תל אביב עומד על 4.52% ונתוני האבטלה של מחוז המרכז (פרברי גוש דן) נראים אפילו טוב יותר: 3.85% בלבד. לעומת זאת, מחוץ למרכז שיעורי האבטלה גבוהים מהממוצע: במחוז חיפה עומד שיעור האבטלה על 5.85%, בצפון 6.13% ובדרום 6.57%. השיא השלילי שייך למחוז ירושלים עם קצת יותר מ-7% מובטלים.

נתון משלים ולא פחות חשוב משיעור האבטלה הוא שיעור ההשתתפות בעבודה, המבטא את גודלו של כוח העבודה (מועסקים ומחפשי עבודה) מתוך כלל האוכלוסייה. אזור המרכז בולט מיד עם שיעור השתתפות בעבודה של 70% - נתון יוצא דופן בכל קנה מידה, שהיה מציב את ישראל במקום השני בעולם אם גבולות המדינה היו חופפים לגבולות "מדינת תל אביב". אך כשיוצאים מהמרכז, שיעור ההשתתפות בעבודה צונח: 63% במחוז חיפה, 58%-60% בצפון ובדרום ורק 55% במחוז ירושלים. השקלול של כל אלה מציב את ישראל עם ממוצע ארצי של 60.8% - עדיין הישג לא רע ואפילו גבוה במקצת מהנתון המקביל בארה"ב, 59.8%.

מעבר לנתוני התעסוקה עצמם מצביעים כלכלנים על הבדלים משמעותיים בסוג הפעילות הכלכלית בפריפריה ובמרכז. כפי שמסביר עופר קליין, הכלכלן הראשי של קבוצת הראל פיננסים, "ענפי השירותים בישראל (בנקאות, ביטוח, תוכנה, בריאות ומסחר - ע"ב) מרוכזים באזור המרכז כי שם נמצאים גם הלקוחות בעוד שהתעשייה מרוכזת יותר בפריפריה, שאליה נדדה בעקבות קרקע זולה יותר ותמריצים ממשלתיים כמו הטבות מס והחוק לעידוד השקעות הון". קליין סבור שהמציאות התעסוקתית הזאת מעמידה את תושבי הפריפריה בנחיתות מכמה סיבות. "אחת הבעיות בפריפריה היא שיש מעט מפעלים ולעתים קרובות יש מפעל אחד שמעסיק את רוב התושבים ביישוב - ואם הוא נסגר, היישוב בבעיה", הוא אומר, "אבל גם כשהמפעל מצליח ומשגשג הוא יכול לנצל את העובדה שלתושבים אין אלטרנטיבות - כדי להעסיק אותם בשכר נמוך. במרכז, לעומת זאת, יש לתושבים המון אפשרויות עבודה בתחום השירותים - בין אם זה בנק ובין אם זה חברת תוכנה, משרדי עורכי דין וכו', כך שהתחרות על העובד גדולה יותר. מעבר לכך, חשוב לציין שבשנים האחרונות התעשייה הישראלית מדשדשת במקום בעוד שענפי השירותים נהנים מצמיחה חזקה: מספר המשרות בתעשייה כמעט שלא גדל מאז שנת 2000 בעוד שמספר המשרות בענפי השירותים זינק באותה תקופה ביותר מ-30%.

"אופי הפעילות בענפי השירותים הוא יותר מקומי מהתעשייה", מסביר כלכלן בכיר, "הצרכן יעדיף לקנות חולצה מסין או להזמין מוצר אלקטרוני אבל אין לו אפשרות לנהל חשבון בבנק סיני וגם אם הייתה, הוא היה חושב פעמיים לפני שהיה פותח חשבון בבנק כזה. לכן מפעלי התעשייה מתחרים בסינים, בעוד שבנקים וחברות ביטוח מתחרים בישראלים ויש לכך השפעה רבה על התנאים שכל אחד מציע לעובדים".

קליין מציין שהמגמות האלה צפויות להתרחב בשנים הקרובות לאור התוכניות של האוצר לפתוח לתחרות את ענפי החקלאות והמזון משום שגם הם מרוכזים בעיקר בפריפריה.

זו לא הגיאוגרפיה, אלא הדמוגרפיה

דעה שונה לחלוטין מציג פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית. דהן, מהחוקרים הבולטים של כלכלת ישראל באקדמיה, אומר כי "רוב המאפיינים שנראים לכאורה בולטים בהבדלים בין פריפריה למרכז נעלמים אחרי שמביאים בחשבון מאפיינים כמו השכלה - זאת תובנה חשובה מאד שעלתה אצלי בעקבות מחקרים רבים".

- כלומר ההבדלים בין פריפריה למרכז נובעים בכלל מהבדלים בהרכב האוכלוסייה?

"אם תסתכל על האוכלוסייה בפריפריה ובמרכז בתוך נטרול מאפיינים כמו השכלה, לא יישארו כמעט פערים. האי-שוויון קיים, אבל הוא נובע בעיקר מהמאפיינים הדמוגרפיים והרבה פחות מגיאוגרפיה. אם תשווה אנשים בעלי אותה השכלה, גיל וכן הלאה, כל המאפיינים הדמוגרפיים - תגלה שההבדלים הם לא בהכרח לרעת הפריפריה. חלק גדול מהעניים נמצאים בכלל במרכז הארץ, אם זה באזור ירושלים או תל אביב. אפשר להעריך שבמקרים מסוימים תושבים בעלי מאפיינים דמוגרפיים פחות טובים שחיים במרכז סובלים יתר מאשר אותם אנשים בפריפריה כי הם חשופים יותר גם מבחינת הציפיות וגם מבחינת יוקר מחיה. אדם שגר בירושלים משלם דמי שכירות הרבה יותר גבוהים ממי שגר בפריפריה".

- העובדה שהפריפריה מוטת תעשייה בעוד שכלכלת המרכז מוטת שירותים אינה משחקת תפקיד?

"כן, אבל הסקטורים האלה לא אדישים להרכב ההשכלה של האנשים. ברור לגמרי שאנשים שהם מתחום התכנות יגיעו למרכז כי הוא מספק את העבודה בתחום הזה. לכן ההבדל הוא לא כל כך בהקשר הגיאוגרפי. יישוב כמו עומר לא נמצא במרכז הארץ והמרחק שלו מהמרכז לא שונה מהמרחק של באר שבע מהמרכז - למה הוא בכל זאת מצליח? בגלל המאפיינים של התושבים. זה לא שאין הבדל בכלל בין מרכז לפריפריה, אבל התרומה היא יחסית יותר קטנה".

ההרכב הדמוגרפי השונה של תושבי המרכז והפריפריה אכן השפיע על ממצאי המחקר של בנק ישראל, כשכוונה בעיקר לשיעור גבוה של אוכלוסייה ערבית בפריפריה לעומת המרכז שסובלת משיעורי הכנסה והשכלה נמוכים יחסית לממוצע הארצי. לפי כלכלני בנק ישראל, ההבדלים בהרכב הדמוגרפי בין המרכז לפריפריה מסבירים 15% מהפער בהכנסות. במילים אחרות, אילו הרכב האוכלוסייה במרכז ובפריפריה היה זהה - פערי ההכנסות היו מצטמצמים ב-15% - הרבה, אבל עדיין לא כל התמונה.

קליין חולק על המסקנות של דהן, אף שהניתוח של שני הכלכלנים אינו שונה באופן מהותי. "זה לא נכון לומר שמאפיינים סוציו-אקונומיים יכולים להסביר את פערי ההכנסה", אומר קליין, "זה לא קשור למאפיינים של האוכלוסייה ובפריפריה לא גרים אנשים בעלי כישורים פחותים, אלא יש כאן תוצאה של תהליך דינמי שבו תושבי פריפריה שיש להם השכלה ואפשרויות למצוא תעסוקה טובה יותר - עוברים למרכז. מי ששולח את הילדים שלו לאוניברסיטה - הילדים שלו לא חוזרים אח"כ ליישוב אלא הולכים לעבוד בתל אביב. יכול להיות שאם תעודד חינוך ותביא מפעלים ושירותים לפריפריה, זה יביא אחריו מספיק כדי לייצר מאסה קריטית שמצדיקה אוניברסיטה ובתי קולנוע וכו'. השאלה הגדולה היא אם הממשלה צריכה להתערב, וכאן זה כבר לא כלכלה אלא יותר אידיאולוגיה וסדרי עדיפויות. כלכלית אי אפשר להצדיק את פיזור האוכלוסין, אבל אני חושב שזה לא נכון ואפילו מסוכן שהמדינה תהיה מגדרה לחדרה.

ודהן מסכם: "אם אני רוצה לסייע לאוכלוסיות יותר חלשות, יש הצדקה לסייע להן, אבל לא משום שהם בפריפריה אלא משום שהם חלשים".

הפיצוי של הפריפריה: יוקר המחיה נמוך מבמרכז

נתוני ההכנסה של האוצר מצביעים לכאורה על אי-שוויון בולט בהכנסות בין תושבי המרכז לפריפריה ואזורי המרכז-פריפריה, אבל תושבי הפריפריה זוכים לפיצוי משמעותי ביוקר מחיה נמוך יותר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המעודכנים לשנת 2013, עמדה ההוצאה הממוצעת של משפחה ישראלית על 14,501 שקל בחודש. בעוד שמשפחה בתל אביב ובפתח תקווה הוציאה יותר מ-17 אלף שקל והוצאותיהן של משפחות בירושלים, חדרה, השרון ואזור יהודה ושומרון נעו בין 14 ל-16 אלף שקל, עמדה ההוצאה הממוצעת של משפחה המתגוררת בבאר שבע על 12,634 שקל בלבד, בחיפה על 11,558 שקל ומשפחה המתגוררת בנפת צפת, כנרת והגולן הוציאה בממוצע 12,336 שקל בחודש ב-2013. במילים אחרות, גם כאן הפער בין ההוצאה בפריפריה ובמרכז מגיע עד כמעט 50% - ממש כמו הפער בהכנסות. לעיקר הפער אחראי כמובן סעיף הדיור: הוצאות הדיור, המורכבות משכר דירה, שירותים לדירה והוצאות אחרות, הגיעו ל-4,952 שקל בתל אביב לעומת 2,300 עד 2,500 שקל בחיפה ובצפון.

בשורה התחתונה אומרים בבנק ישראל שכמעט אין הבדל ברמת החיים בין המרכז לפריפריה משום שהמחירים הזולים יותר מקזזים את פערי ההכנסה. למעשה, כפי שמעיר פרופ' מומי דהן, הקבוצה שנפגעת יותר מכולם היא תושבי מרכז שהכנסתם נמוכה משום שהם נאלצים לשלם יותר על השירותים והמוצרים שהם צורכים מאשר תושבי פריפריה בעלי הכנסה דומה.

היכן בארץ הכי משתלם להתגורר? בהנחה שהתשובה לשאלה הזאת מבוססת רק על הפער בין הכנסות והוצאות - וללא שיקולים אחרים קשים יותר לכימות כמו איכות הסביבה, רמת שירותי התרבות, החינוך, הבריאות והפנאי - נראה שמחוז חיפה מציע את העסקה המשתלמת ביותר: מצד אחד סל ההוצאות מהנמוכים במדינה ומחירי דיור זולים במיוחד ומהצד השני, הכנסה לנפש גבוהה יחסית ושיעור האבטלה מהנמוכים ביותר מחוץ למרכז הארץ. ההשוואה המתבקשת בין חיפה לתל אביב האטרקטיבית מגלה שעלויות המחיה בעיר ללא הפסקה גבוהות יותר בכמעט 50% מהעלויות בחיפה בעוד שההכנסה לנפש גבוהה רק ב-25%. נתוני ההכנסה הם לפני מס ולכן הפער בהכנסות אפילו יותר קטן. בשורה התחתונה מנצחת העיר עם התחתית.

 הגיאוגרפיה של הכלכלה