אנו, עובדי כפיים במפעל תעשייה מסורתי ועובדי ניקיון או שמירה, מתכבדים להדליק משואה זו לכבוד ה"פריון" במדינת ישראל.
שמענו שכל החכמים בעלי התארים המתקדמים, אלו שיושבים במשרד האוצר ובבנק ישראל, טוענים כל הזמן ש"פריון" הוא הבעיה הכי גדולה של המשק הישראלי, כלומר, ה"פריון" שלנו נמוך ואפילו הקימו ועדה בשביל לבחון איך מגדילים את ה"פריון".
שיסבירו לנו בבקשה כל האנשים הנבונים הללו למה הם מתכוונים ב"פריון", ולא במילים המסובכות שרק הם מבינים. למה הם רומזים? למה בדיוק הם מתכוונים: שאנחנו לא "פורים" מספיק? שאנחנו עצלנים? שאנחנו משחקים בסלולר? מדלגים בין פייסבוק לציוצים בטוויטר? מרכלים על הבוס?
נו, באמת. האמת היא שקורעים לנו את הצורה והשכר לא משהו, ממש לא משהו, קצת מעל המינימום. ההפסקות מאוד קצובות לארוחות והמשמעת מאוד קפדנית. אנחנו ממש לא מבינים מה רוצים מה"פריון" שלנו, ואם כל האנשים החכמים שם למעלה עם הכוונות הטובות רוצים לשפר את ה"פריון", שיסבירו לנו איך לעשות זאת. אין בעיה, אנחנו רוצים מאוד ללמוד לשפר, וגם רוצים מאוד להרוויח הרבה יותר. אז מה אתם אומרים, אנשים חכמים, איך אפשר לעשות את זה?
העובדות: נושא הפריון הישראלי הפך לסוג של טאבו במשרדים הכלכליים כתירוץ לשכר הנמוך. אבל יש גם דעה אחרת, שלפיה הבעיה היא בדיוק הפוכה: השכר הנמוך הוא פקטור משמעותי בפריון הנמוך ויש מחקרים שמצביעים על כך שהפריון אף עלה, אבל השכר לא הדביק את העלייה בו.
ראשית, כולם מסכימים שהשכר בישראל הוא נמוך: כשליש מהשכירים במשק, כ-3.5 מיליון במספר, מרוויח עד שכר המינימום וקרוב ל-40% מרוויח עד מחצית מהשכר הממוצע במשק (בקושי 5,000 שקל ברוטו בחודש). השכר החציוני הוא קצת יותר מ-6,000 שקל ומשלים תמונה מאוד ברורה: יותר מדי אנשים מרוויחים פחות מדי.
וכדאי גם לשמוע דעות אחרות, לא רק את שטיפות המוח של האוצר ובנק ישראל. למשל של מרכז אדווה (שנחשב "שמאל חברתי"), שהוציא לאחרונה מחקר מעניין הטוען שהשכר הנמוך משקף השקעה מעטה בעובדים ובעובדות - בהכשרה מקצועית, בתנאי העסקה ובמיכון ומכאן הפריון הנמוך. המחקר טוען כי שיעור ההשתתפות של נשים ישראליות גדל בעשורים האחרונים אך 36% מהן קיבלו ב-2014 שכר נמוך, נתון המרמז על תעסוקה שאינה מצריכה השכלה או הכשרה מקצועית קודמת, וגם מכאן הפריון הנמוך. כמו כן, ישראל "מצטיינת" בשיעור גבוה של עובדים ועובדות זרים המועסקים בשכר נמוך ובתנאים ירודים, במקרים רבים כתחליף זול להשקעה במיכון ובאוטומציה, המאפשרים פריון גבוה יותר.
לפי מרכז אדווה, ואנחנו מסכימים עם תוצאות המחקר שלהם לחלוטין, עובדים ועובדות "זולים" אינם יכולים להשקיע בשדרוג היכולות המקצועיות של עצמם וגם לא באלה של ילדיהם, ודאי לא כאשר המדיניות התקציבית של ממשלות ישראל מבוססת על העברה של חלק גדול מנטל המימון של השירותים החברתיים מן המדינה אל משק הבית. כל אלה "מבטיחים" פריון נמוך - ואולי אף נמוך עוד יותר - גם בדור הבא.
בנוגע לעובדים משטחי הרשות הפלסטינית, מרכז אדווה קובע כי מדובר במרכיב משמעותי וקבוע של כוח העבודה הישראלי, אך המדינה מתכחשת לכך וממשיכה להילחם בתופעה ביד אחת ולעודד אותה בידה האחרת. התופעה הזאת פוגעת הן בפלסטינים והן בעובדים מקומיים וברמת הפריון של המשק הישראלי, מאחר שהשתרשו נורמות של היעדר הכשרה מקצועית ושל מתן שכר נמוך.
בקיצור, מדיניות מכוונת של שכר נמוך במטרה להוריד את עלויות העבודה, הן במישרין והן בעקיפין, היא הבעיה ולא ההיפך. לתשומת לב כל ה"חכמים" במשרד האוצר ובבנק ישראל.
אנחנו, חבורה של אנשי ונשות עסקים, מתכבדים להדליק משואה זו לכבוד התרומה הרבה שלנו לקהילה.
או.קיי, אנחנו יודעים שיש על חלקנו ביקורת קשה בגלל תכנוני מס תאגידים ופרטיים שאפשרו לנו לחסוך מאות מיליונים לאורך שנים ואף יותר. חלקנו אף שמט חובות והמשיך לנהל אורח חיים ראוותני במקביל. אבל אנחנו רוצים לראות עכשיו, ביום החגיגי הזה, את חצי הכוס המלא: כלכלה חופשית ובעיקר יזמית מייצרת מקומות עבודה לשכירים שהדליקו משואה לפנינו, ומה שאנחנו עושים בכספנו, תכנוני מס קוראים לזה, זה חוקי לחלוטין, אנחנו הרי מחזיקים את המומחים הכי טובים בתחום.
אתם גם יכולים לראות בבתי החולים, במיוחד במרכז הארץ, מחלקות שלמות ומפוארות הנקראות על שמותינו, פרי תרומתנו הנכבדה לקהילה, שאי אפשר להתעלם ממנה, ובוודאי שלא להגחיך אותה. אמנם, זה (גם) הכסף שלכם בפועל, אבל התרומה היא שלנו, והיא חקוקה לעד באותיות בולטות ומשפרת את איכות הטיפול הרפואי. WIN-WIN קוראים לזה, לא?
העובדות: יש דבר אחד שאנשים שצברו הון עתק שונאים יותר מכול: לשלם מס לקופת המדינה. כולנו שונאים לשלם מסים, אבל עשירים שונאים זאת יותר, ולהם גם יש אפשרות לשלם פחות. ככל שההון שלך רב יותר, המוטיבציה שלך להפחית את תשלומי המס גדולה יותר. כל האמצעים כשרים, ולפעמים זה נעשה במסגרת החוק, לפעמים על הגבול ופעמים אחרות מחוץ לחוק.
ברמה התאגידית וברמת הנישום הפרטי, הכלים שעומדים לרשות אלו שצברו הון הוא גן עדן לרואי חשבון ולעורכי דין. אלה יכולים "לשחק" במנגנון כדי להפחית את תשלומי המס ללקוחותיהם. הטריקים הולכים ומשתכללים אם יש לנישום כמה עיסוקים ועסקים, למשל הקמת חברה ועוד חברה ועוד שרשור של החברה. השרשור מגוון את תכנוני המס ופותח אופציות אינסופיות להפחתת חבות המס.
האנשים שקופצים לראשינו תמיד כשמדברים על העלמות מס הם בעלי המקצוע הקטנים. בפועל, הם רק חלק קטן מהחגיגה. דורון ארבלי, לשעבר מנהל רשות המסים, גילה את הסוד הידוע הזה בעבר. לדבריו, רק 20% מהעלמות המס הם של בעלי המקצוע הקטנים, אלו שמבקרים בבתים, אלו שכולם רכשו מהם שירות בשלב זה או אחר, בין אם שיעורים פרטיים לילדים ובין אם תיקון של מכשיר חשמלי. רבים ודאי עשו זאת במזומן, בלי חשבונית, כי כך נוהגים כ-ו-ל-ם, אולי מתוך תחושה שאם המדינה "מסדרת" אותם במס גבוה זו מצווה "לסדר" את המדינה חזרה באמצעות העלמות מס.
אבל כאמור, מה שכולם מכירים הוא רק 20% מהחגיגה ה"שחורה". את שאר ה-80% רוב הציבור לא מכיר, אבל הם מוכרים היטב בברנז'ה הכלכלית. הכוונה היא כמובן לתכנוני המס, לתחמוני המס וללוליינות המס של התאגידים. זו לא תופעה ישראלית, אלא תופעה כלל עולמית.
תכנוני המס חוקיים - זו הטענה הכי שגורה בפי מי שמתכנן אותם - זו ממש לא כלכלה שחורה. זה נכון, באופן חלקי. חלק מהתכנונים מסובכים כל כך, עד שרשות המסים מתקשה לפצח אותם; את חלקם היא כלל לא בודקת (כי היא בודקת מקצת השומות) ועל חלק היא בכלל לא יודעת. אז אפשר לקרוא לזה כלכלה שחורה בתחפושת לבנה, או פשוט יותר: שחיתות חוקית.
אנחנו, אנשי מעמד הביניים, עשירון 8 עד 10, מתכבדים להדליק משואה זאת לכבוד נטל המסים עלינו.
אנחנו מרגישים שמשהו לא מסתדר לנו ונשמח להבין מדוע. אנחנו אנשי חוק, משלמים מסים, ואנחנו מבינים בהחלט שהם אמורים לממן את השירותים השונים שמספקים לנו, גם שירותים חברתיים לשכבות החלשות. אנחנו מוגדרים "עשירונים עליונים", אך ההגדרה הזאת מגוחכת. "עליונים"? לא רוצים להישמע בכיינים, הכול טוב ברוך השם, אבל "עליונים"?
חלק מאיתנו, עם השכר ה"עליון" שלנו, בקושי גומרים את החודש, עם מחירי הדירות והמסים העקיפים שבשמים. רובנו לא כלכלנים, אבל מתעניינים פה ושם בכלכלה, ואנחנו שומעים על "מסמכי פנמה", למשל, על האפשרות שתאגידים ואנשים מסתירים את כספם במקלטי מס כדי לחסוך בתשלום מסים בהיקפים גדולים. כמה חבל שאין לנו אפשרות לעשות איזה תכנון, שיקטין את חבות המס שלנו.
העובדות: המנוע שמאחורי גביית המסים בישראל הוא באופן טבעי אוכלוסיית השכירים, שהרי היא הגדולה במשק (כ-3.5 מיליון שכירים ושכירות). מי שנושא בעיקר תשלומי מס הכנסה, מס בריאות ודמי ביטוח לאומי הם העשירונים 9 ו-10. בעשירון 9 שכירים מרוויחים 16 אלף שקל ויותר ברוטו בחודש; בעשירון העליון - יותר מ-32 אלף שקל ברוטו.
בדרך כלל, לא מדובר בעשירים מופלגים, אלא במעמד ביניים קלאסי, אפשר לומר "מעמד ביניים גבוה". וראו מה קורה בהתפלגות תשלום המסים: שני העשירונים העליונים משלמים כ-80% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. כשמפצלים את מס הכנסה ממס בריאות וביטוח לאומי מתקבלת התוצאה הבאה: שני העשירונים העליונים משלמים כ-89% (!) מסך תשלומי מס הכנסה וכ-66% ממס בריאות וביטוח לאומי. שאר העשירונים, 1-7, כמעט שאינם שותפים בתשלומי מס הכנסה בגלל רמות שכר נמוכות (ראו מדליקי המשואה הקודמים), אבל הם בהחלט משתתפים ב"חגיגת" המסים העקיפים והמסים המוניציפליים.
בשנים האחרונות הדבקנו לאוכלוסייה הזאת את הכינוי "משלמי המסים הפראיירים של ישראל", שאין להם ברירה אלא לשלם. הם לא עובדים ב"שחור", הם לא יכולים לתכנן מס, והמסים המושתים עליהם נגבים באופן אוטומטי, בין אם מהשכר ובין אם בתחנת הדלק (מס על הבלו) או בסופר (מע"מ). פלא שהם מרגישים שרוב העול נופל עליהם והם לא מקבלים אותו בחזרה באמצעות שירותי חינוך, בריאות וכדומה?
אנו, אנשי הקבע,מתכבדים להדליק משואה זאת לכבוד השיח האלים בישראל כלפינו ובכלל שהפך אותנו למעין עלוקות, "אוכלי חינם" או כינוי גרוע אף יותר - "חבלני קבע".
מציירים אותנו בתוכניות סאטירה כגברים כרסתנים עם שפם שמבלים את זמנם בנעימים בדפדוף ניירות ובפטפוטי סרק, כאילו כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חבורה של בטלנים. אין לנו בעיה לקבל ביקורת, ויש צורך בביקורת, ומגיעה לנו גם ביקורת, אבל לפעמים אנחנו מתביישים ללבוש מדים, כי המדים הללו הופכים אותנו באופן אוטומטי לפרזיטים.
למרבה הפלא, או הצער, אנחנו מזהים בין העיתונאים שמנהלים נגדנו את הקמפיין כמה שבכלל מעדיפים לבלות עם משפחותיהם זמן רב בארצות ניכר - ומשם לחלק לנו ציונים. תגידו, זו לא רשעות, נבזות והסתה פרועה לצד צביעות ודו-פרצופיות?
העובדות: תנאי הפנסיה התקציבית הנהוגים בצבא ומחליפתה "פנסיית הגישור", היא אכן, בחלקה, צורמת ואף שערורייתית. הפערים בין תנאיה לתנאי הפנסיה הצוברת, אותה פנסיה "רגילה" של רוב הציבור, הם בלתי מובנים ובלתי נסבלים. תנאי הפרישה ותנאי הפנסיה בצבא עצמו, שניתנים גם לאנשים שלא מגיעים להם (לבד מלוחמים ותומכי לחימה, שמגיע להם ה-כ-ו-ל), הם מוגזמים וחייבים להיות במוקד הדיון הציבורי והביקורת הציבורית. אבל זו תמונה חלקית ואף מעוותת בכל הדיון על אנשי הקבע.
הדגשנו זאת בעבר, וראוי לחזור על זה שוב ושוב, כי ההתמקדות באנשי הקבע בנושא בדיון על הפנסיה התקציבית עושה להם עוול גדול. חלק מהשיח האלים על משרתי הקבע הוא הניסיון להציג את הפנסיה התקציבית כפטנט מיוחד של צה"ל. זה ממש לא נכון. גיל הפרישה אכן נמוך יותר בצבא (ויש לזה סיבות), אבל הפטנט הזה של פנסיה תקציבית פלוס הסוכריות שנלוות אליה הוא נחלת מגזרים רבים נוספים בסקטור הציבורי.
הנה המספרים, שחור על גבי ורוד, מדוח שמפרסם אגף החשכ"ל: החבות האקטוארית לפנסיה תקציבית מוערכת לפי הדוחות הכספיים של ממשלת ישראל בכ-648 מיליארד שקל, ומתוכה כ-384 מיליארד שקל חבות לגמלאים (לאלו שכבר פרשו) וכ-264 מיליארד שקל לעובדים שעדיין מועסקים במערכת הציבורית וזכאים לפנסיה תקציבית. כמה מזה חלקה של מערכת הביטחון? בגין גמלאים - 50% (מוסד, שב"כ, משרד הביטחון וצה"ל) ובגין עובדים פעילים רק 30%. בסך הכול, חלקה של מערכת הביטחון בעוגת הפנסיה התקציבית הוא 40%. כל השאר הם עובדי מדינה אחרים - שוטרים, סוהרים ועוד (כולל עובדי מערכת המשפט, שבה תנאי הפנסיה התקציבית חריגים מאוד).
האם 40% הם חלקה האמיתי של מערכת הביטחון בעוגת הפנסיה התקציבית? ממש לא, הוא נמוך הרבה יותר. ומדוע? החישובים בדוחות של ממשלת ישראל אינם כוללים שורה של גופים ותאגידים שלא נספרו בדוח, והם סוג של גופים ותאגידים שנתמכים על ידי תקציב המדינה.
למי הכוונה? לאוניברסיטאות כמו האוניברסיטה העברית (שנמצאת למעשה בפשיטת רגל בגלל הפנסיה התקציבית), אוניברסיטאות תל אביב, חיפה והטכניון; תאגידים נתמכים כמו המוסד לביטוח לאומי, בנק ישראל, רשות השידור (כן, אותה רשות שחלק מעיתונאיה אחראים על ההסתה ונהנים בעצמם מפנסיה תקציבית), רשות ני"ע, רשות שדות התעופה, רשות הדואר, מפעל הפיס, שירות התעסוקה ועוד; וכמובן חברות ממשלתיות כמו חברת החשמל, נמלי ישראל ותעש. וגם: רשויות מקומיות שמשלמות לעובדיהם הוותיקים פנסיה תקציבית.
ההערכות מדברות על התחייבויות אקטואריות נוספות של עשרות מיליארדי שקלים, אם לא יותר, שמקטינות את חלקה של מערכת הביטחון לאזור ה-30%. המספר הזה רק ממחיש עד כמה הדיון הוא באמת אלים: הוא פשוט מתרכז בשליש ואף פחות ממקבלי הפנסיה התקציבית ומהשאר הוא מתעלם לחלוטין.
וזה לא הכול: תנאי פרישה מוקדמים פלוס פנסיית גישור (ולא ללוחמים), מיושמת בפועל בשירות המדינה בתחפושת - מאפשרים לפרוש מוקדם, גם אם מכורח המציאות ("תוכנית התייעלות"), אבל משלמים חבילת פיצויים מוגדלת כדי לפצות אותו על הפרישה שלא בגיל הפרישה.
השורה התחתונה: מעניין מתי יגיעו הפרופסורים והשופטים לתוכנית סאטירה בגלל תנאי הפנסיה שלהם. או שאולי האליטה התקשורתית החליטה להגן עליהם בכל מחיר ולהפוך את אנשי הקבע לשק החבטות שלה?
נתוני רגולציה בשוק העבודה 5.16
כתבות
ני"ע
